מדינת ישראל נ' אקרמן

פסק דין

מצאתי לזכות את הנאשם מעבדות כתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 13.02.11 בשעה 14.34 או בסמוך, ברחוב שד' ירושלים פינת סלמה ביפו, נהג הנאשם רכב ופנה שמאלה בניגוד לתמרור המוצב במקום. בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה השוטרת דרור דנה. עדותה נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר היא רשמה ביום המקרה – ת/1. על פי רישומה של השוטרת, ביום האירוע, השוטרת עמדה סטטי במקום, הנאשם נסע על שד' ירושלים בנתיב השמאלי ופנה שמאלה בניגוד לתמרור המוצב במקום.

תגובת הנאשם לאוזני השוטרת במעמד רישום הדו"ח היתה: אני התכוונתי לנסוע ישר ופניתי שמאלה בהוראת שוטר שעמד במקום בצומת והכווין את התנועה.

בבית המשפט טען הנאשם, כי הוא היה צריך להמשיך ישר בשד' ירושלים. אולם בשל עבודות בכביש הרחוב היה חסום. הנאשם לא ידע כיצד לנהוג וראה שוטר שעמד במקום. הנאשם התקרב לשוטר שאל מה לעשות? השוטר סימן לנאשם להמשיך שמאלה. הנאשם המשיך שמאלה השוטרת עצרה אותו ורשמה לו דו"ח. לדבריו עת הוא פנה שמאלה עוד רכבים פנו בנתיב בו נסע ובנתיב הסמוך שמאלה.

עוד מטעם ההגנה העיד השוטר טירן שלום, שטען כי הוא עמד שם מספר פעמים בכוונה להכווין תנועה בשל סגירת המשך הכביש. השוטר טען כי לעיתים הוא יורד להכיוון תנועה מעבר להכוונה בקופסא. אך הוא טען כי הוא אינו מסמן עם ראשו.

לאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי לזכות את הנאשם וזאת מהטעם של טעות במצב דברים.

בדנ"פ 1294/96, 1365משולם ואח' נ' מדינת ישראל; פ''ד נב(5) 1 נקבע כדלקמן: לעניין טעות במצב דברים:

"12.סעיף 34יח מורה, לאמור:

"טעות

במצב

דברים

 34יח. (א)העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

  (ב)סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)".

ענייננו בעבירות של מחשבה פלילית, שעליהן חל סעיף 34יח(א). ההכרה בטעות במצב דברים, כמשמעה בסעיף 34יח(א), שוב אינה מותנית בעמידתה של הטעות הנטענת במבחן הכפול של כנות וסבירות; שכן, תחולתו של תנאי הסבירות הוגבלה, על-פי האמור בסעיף 34יח(ב), לעבירות רשלנות בלבד. בכך הקיץ הקץ על מחלוקות העבר, בשאלת סיווגה של דרישת הסבירות, שבה התנה סעיף 17 לחוק העונשין (קודם תחילתו של תיקון 39) את ההכרה בהגנה של "טעות בעובדה": כלום המדובר בתנאי מהותי, המצטבר לתנאי ה"כנות" (כגישת הנשיא שמגר, לראשונה בע"פ 256/78 הן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 590, ולאחרונה בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' (להלן – פרשת בארי [4]), בעמ' 348 ואילך), או שמא אך באמת-מידה ראייתית לבחינת כנותה של טענת הטעות (כגישת השופט ויתקון בע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל [5] והשופט גולדברג בפרשת בארי [4], בעמ' 387). סעיף 34יח(א) אינו מותיר עוד מקום לחילוקין אלה. עמידתה של טעות במבחן הסבירות שוב אינה תנאי להכרה בה, כמסייגת את אחריותו של הנאשם. אך הסבירות, שביחס לעבירות רשלנות נקבעה עתה כתנאי מהותי, יכולה לשמש בידי בית-המשפט, בעבירות של מחשבה פלילית, כאמת-מידה לבחינת אמינות גירסתו של הנאשם, כי עשה מה שעשה מחמת טעות במצב הדברים. יפים לכאן דברי השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל [6]:

"גם אם לא דורש סעיף 34יח(א) לתיקון 39, שעניינו בהגנת הטעות במצב דברים, כי הטעות תהא כנה וסבירה (כלשון סעיף 17 לחוק העונשין הקודם), יש בידי בית המשפט לשקול את סבירות הגירסה, כדי לבחון את אמינותה. במלים אחרות, סבירות הטעות אינה אמנם רכיב להחלת ההגנה (בנוסף לכנות), אולם יש בה לשמש אמת-מידה, המבוססת על הגיון ושכל ישר, לבחינת כנות גירסתו של הנאשם" (בפיסקה 11 לפסק-הדין).

וכך נקבע גם בפרשת מליסה הנ"ל [2], בעמ' 609:

"בכך, ולפי אמת-מידה של היעדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות. אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות מוסיפה להוות אבן-בוחן לכנות...".