מדינת ישראל נ' אפריג

גזר דין

הנאשם הורשע בנהיגה בשכרות עבירה על סעיף 62(3) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ובקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

האירוע היה ביום 26.2.10, שעה 03:45 או בסמוך לכך, כשהנאשם נהג ברכב ברחוב רוטשילד, בת ים מכיוון מערב למזרח.

הנאשם נהג כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים ובבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא ריכוז של אלכוהול בשיעור של 830 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

טיעוני הצדדים לעונש:

ב"כ המאשימה ציינה כי הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2004 ולחובתו 24 הרשעות קודמות בתעבורה.

הרשעותיו כוללות בין היתר: נהיגה בזמן פסילה, הרשעה בגין נהיגה תחת השפעת אלכוהול משנת 2006, הרשעה בגין נהיגה בשכרות משנת 2012 שבגינה הוטלו על הנאשם 4 שנות פסילה, וכן הרשעה נוספת בגין נהיגה בשכרות ובזמן פסילה משנת 2013. נהיגה באור אדום נהיגת רכב שניתן עליו צו איסור שימוש, ועוד. לנאשם עבר פלילי בגין תקיפה והעלבת עובד ציבור.

בגופו של הנאשם נמצא ריכוז של 830 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. מדובר בעבירה חמורה של נהיגה בשכרות אשר בוצעה באזור עירוני,אזור בו עושים שימוש עוברי דרך.

על הנאשם הושתו בעבר עונשי מאסר על תנאי, אשר אינם ברי הפעלה נוכח חלוף הזמן.

לנוכח העובדה כי הנאשם שב ונהג בזמן פסילה ובהיותו שיכור גם לאחר האירוע הנוכחי, המסקנה היא כי אין עליו מורא הדין.לפיכך, עתרה ב"כ המאשימה כי בית המשפט ישית על הנאשם מאסר בפועל משמעותי, מאסר על תנאי משמעותי, 3 שנות פסילה במצטבר לכל פסילה אחרת, שהוטלה עליו, פסילה על תנאי וקנס.

ב"כ הנאשם ביקש כי הנאשם יופנה שוב לשרות המבחן ולממונה על עבודות השירות, למרות חוות הדעת השליליות שהתקבלו בגינו, כפי שעוד יפורט. בין היתר, בשל העובדה שהנאשם הסתיר בקבוקון עם שתן לצורך מתן דגימה לצורך בדיקת התאמתו לביצוע עבודות שירות.

ב"כ הנאשם הסביר כי הנאשם חשש להימצאות שרידי סם בגופו, וכי גילוי זה עשוי לגרום להפקעת עבודות השירות שהוא מבצע בתיק 82-01-13.

ב"כ הנאשם ביקש להתחשב לקולא בעובדה שלא נוהל הליך הוכחות ונחסך זמן שיפוטי.

לטענתו, הנאשם לא משתמש עוד בסמים ואלכוהול, הוא מבצע את עבודות שירות לשביעות רצון הממונה על עבודות שירות, ובשנה האחרונה אף התחתן ואשתו בהריון.

העקרונות בקביעת הענישה:

על פי סעיף 40ב' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, העיקרון המנחה בענישה הוא הלימה בין חומרת מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בעבירה של נהיגה בשכרות קבע המחוקק הטלת פסילה לתקופת מינימום של שנתיים. כמו כן, נקבע לצידה בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, עונש מאסר למשך שנתיים. עונש מאסר בפועל הוטל כאשר לא היה די בפסילת רישיון נהיגה כדי להרתיע, והנאשם שב וביצע עבירות של נהיגה בשכרות.

רע"פ 6443/12 שאול לידסקי נ' מדינת ישראל, שם פסק כב' השופט א' רובינשטיין:

"אוכל להעלות על הדעת נסיבות מיוחדות, שהמחוקק התיר בהן הקלה, במקרה של נהג ותיק ללא הרשעות, שרמת השכרות שנמצאה בו הייתה נמוכה וחרגה במעט מרמת האלכוהול המותרת, ובהתקיים צורך הומניטרי דוחק להסעת בן משפחה חולה. הצטברות מעין זו - בלא שאמצה, כמובן - עשויה לגבש "נסיבות מיוחדות". משמעות הדברים, כל עוד לא שינה המחוקק עמדתו (גם בהינתן הצעת החוק הנזכרת), כי הפחתה בעונש הפסילה תהיה במשורה שבמשורה, שכן בתי המשפט מצווים, על ידי המחוקק - הוא ולא אחר - לתת ידם למאבק בשכרות בכבישים, כך שיידע השיכור (ויידעו סובביו) כי עליו להימנע מנהיגה, ואם לא יימנע, ימנענו בית המשפט,..."

רע"פ 2238/09 מראדי נ' מדינת ישראל, שם פסק כב' השופט ס' ג'ובראן:

"בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים, וכביטוי לחומרת המעשה ... עברו הפלילי של המבקש, כמו גם העובדה שזו הפעם השנייה בתקופה קצרה שהוא מורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, מצדיקים, לכל הפחות את העונש שנגזר עליו, ולא ניתן לומר כי מדובר בעונש שחורג לחומרא."