מדינת ישראל נ' אסעד

גזר - דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סע' 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977(להלן: "החוק").

הנאשם דקר את המתלונן לאחר ויכוח שהתלקח משום שרכבו של הנאשם חסם את המעבר החופשי בדרך. הנאשם ביצע את המעשה לאחר שהויכוח הסתיים, וכל אחד מהצדדים שב לרכבו, או אז הוציא הנאשם סכין, רץ לעבר המתלונן ודקר אותו מאחור בחזהו, בצד ימין מתחת לפטמה. ומיד לאחר מכן נמלט מן המקום ברכבו. האירוע התרחש בעיר שכם, ולאחריו נמלט הנאשם לישראל, עד למעצרו כארבעה חודשים לאחר מכן. עד כאן תמצית נסיבות האירוע.

ראיות וטיעוני הצדדים לעונש

אחיו של הנאשם העיד מטעם ההגנה על הקשיים עמם נאלצים הוא ואחיו להתמודד עד היום, לנוכח החלטתו של אביהם לשתף פעולה עם שירותי הביטחון הישראליים וכן עמד על הקשיים שהתעוררו בשל מעצר הבית שהוטל על אחיו.

ב"כ המאשימה עמדה על חומרת העבירה, שהעונש בצידה הוא 20 שנות מאסר, ועל האכזריות שבמעשי הנאשם שדקר את המתלונן דווקא לאחר שנרגעו הרוחות. בדבריה, הדגישה את מיקום הדקירה, בסמוך ללב, ואת יכולתו של הנאשם לצפות שייגרם למתלונן נזק חמור אף יותר מזה שנגרם לו בפועל. כמו כן עמדה על פציעתו הקשה של המתלונן, שהיה נתון בסכנת חיים ממשית, נותח, איבד דם רב, וסבל מפגיעה מוחית ומקשיי נשימה וראייה ומגבלות משמעותיות ונזקק לטיפולים פיזיותראפיים ושיקומיים במשך תקופה ארוכה.

ב"כ המאשימה טענה כי מתחם הענישה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שהתרחשה בנסיבות של ויכוח סתמי נע בין 8 לבין 14 שנות מאסר והפנתה לעונשי מאסר דו ספרתיים שנגזרו על נאשמים במקרים הבאים:

ע"פ 8855/12 אלזידאה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.12.13) שם נדון הנאשם ל-11 שנות מאסר בשל מעשה דקירה במהלך ויכוח סתמי, תוך שנלקחו בחשבון הודאתו, קבלת אחריות ועברו הנקי. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על העונש.

ע"פ 8675/09 דיגנקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.1.11) הנאשם, שדקר את המתלונן בעקבות ויכוח, נדון ל-13 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה לאחר שנקבע כי רק בנס לא הסתיים האירוע בתוצאה קשה בהרבה.

תפ"ח 49352-05-12 (מחוזי – ת"א) מדינת ישראל נ' טקילה (ניתן ביום 24.6.13) שם נדון הנאשם ל-13 שנות מאסר בגין מספר דקירות שדקר את המתלוננת.

לנוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, תוצאותיה הקשות וחרף העדר עבר פלילי, עתרה ב"כ המאשימה לענישה ברף העליון של מתחם הענישה.

ב"כ הנאשם ציין שורה של נסיבות לקולא: המדובר בעבירת חוץ שבוצעה בשכם; דקירה בודדת, כאשר יוזמי הקטטה היו המתלונן ואחיו; עבירה ספונטנית שבוצעה במהלך ויכוח שגלש לקטטה פיזית והעדר תכנון מקדם; הנאשם עצמו היה קורבן לקטטה שהתפתחה; אין הכרעה ברורה בהכרעת הדין האם בוצעה הדקירה לאחר שהאירוע הסתיים; שימוש בסכין קפיצית ולא בסכין קצבים; בהכרעת הדין לא נפסלה האפשרות כי היו במקום אנשים נוספים שהחזיקו בסכין.

בהתייחסו לפסיקה שהגישה ב"כ המאשימה, טען כי היא מתייחסת למעשים בהם בוצעו מספר דקירות ולא דקירה בודדת, כבענייננו. לשיטתו, המתחם צריך לנוע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין שלוש שנות מאסר ואף אם ייקבע מתחם ענישה שהרף העליון בו גבוה יותר, רשאי ביהמ"ש לסטות מן המתחם.

בהקשר זה הפנה לע"פ 4641/12 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.11.13) שם התקבל ערעור על חומרת עונשו של מי שהורשע בביצוע מספר רב של דקירות, הועמד על 48 חודשי מאסר במקום 60 חודשי מאסר שנגזרו עליו.

כמו כן הביע הסתייגות מהסתמכות ב"כ המאשימה על מצבו הבריאותי של המתלונן כיום, בטענה כי היה עליה להציג תיעוד עדכני בעניין וטען כי הדין הפלילי אינו הולך אחר שיקול חומרת הנזק.

ביחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם ציין כי המדובר באדם נורמטיבי, שאביו תרם תרומה משמעותית למדינת ישראל, כשבחר לפעול כמשתף פעולה, ובשל כך נאלצו הנאשם ואחיו לשלם מחיר כבד, לעמוד בהתנכלויות בסביבת מוצאם ובכורח לעקור ממנה לישראל. עוד ציין כי הנאשם מילא כל הוראה שיפוטית שניתנה לו וכי מאסר ממושך עלול להובילו למקומות לא רצויים. ב"כ הנאשם טען כי לנגד עיני ביהמ"ש צריכה לעמוד העובדה כי הנאשם צפוי גם לעונשים חמורים מעבר לעונש שיוטל עליו – היותו חשוף לפגיעה ולהתנכלות בעתיד על ידי בני משפחתו של המתלונן. באשר לסולחה ותשלום פיצויים טען כי ניסיון ל"סולחה" כשל מפאת העובדה כי אביו של הנאשם סייען וכי הוא ואחיו מתגוררים בתל אביב. לפיכך, עתר לעונש ברף התחתון של מתחם הענישה שהציג.

הנאשם עצמו אמר כי מדובר היה בקטטה, שהוא עצמו היה הקורבן לה, וכי כל מחשבותיו היו נתונות להימלטות מהמקום מבלי להיפגע. הנאשם עמד על כפירתו וטען כי לא ביצע את העבירה שיוחסה לו.

ד י ו ן

חומרתה היתרה של העבירה בה הורשע הנאשם – עבירה של חבלה בכוונה מחמירה- באה לידי ביטוי בעונש המירבי שנקבע לצדה - עשרים שנות מאסר. בעונש החמור ביטא המחוקק את מידת החומרה שיש לנקוט כלפי מי שפוגע, מתוך כוונה, בערך החיים ושלמות גופו של אדם, שהם הם הערכים המוגנים העומדים בבסיס האיסור; ערכים העומדים בבסיס קיומה של חברה אנושית מתוקנת ואשר עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

יסוד הכוונה בעבירה זו הוא המבדיל בינה לבין עבירות אחרות שעניינן חבלה חמורה ופציעה, וכפי שעמד על כך כב' השופט הנדל בע"פ 6296/11 מדינת ישראל נ' אגבאריה (ניתן ביום 13.11.12; להלן "עניין אגבאריה"):