מדינת ישראל נ' אסמאעיל

החלטה

1. עומדת להכרעה בקשת המבקשת לאפשר לה לחזור בה מהכרזתה "אלו עדי", בתום פרשת ראיותיה, לצורך העדת עד מומחה.

2.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט על גבי טופס "כתב אישום (לתובע)", ובו תוארה פרשת העובדות, צוין תחת הכותרת "ראיות התביעה" שמה של עורכת הדו"ח דדון נירית, כעדה יחידה. לא נזכר דבר קיומה של חוות דעת או קיומו של עד מומחה. לעומת זאת, על גבי דו"ח התעבורה מיום 27.1.10, טופס "הזמנה לדין וכתב אישום" שהומצא לנאשם (מוצג נ/1) צוינו המילים "חוות דעת מומחה" ליד הסעיף "ראיות התביעה".

3. בישיבה שהתקיימה ביום 22.11.10 בפני כבוד השופטת שרון - גרין נשמעה עדותה של עדת המבקשת, נירית דדון, ובתום החקירה החוזרת הכריז בא כוחה - "אלו עדי". בישיבה ביום 13.3.11 ביקשה באת כוח המשיב לקבוע מועד לשמיעת פרשת ההגנה, ובאת כוח המבקשת הודיעה על הסכמתה. בישיבה נוספת, ביום 12.6.11, שנקבעה, כאמור, לשמיעת פרשת ההגנה, ביקשה באת כוח המבקשת לדחות את הדיון, והוא נדחה למועד חדש לשמיעת פרשת ההגנה. ביום 8.8.11 הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית, לצורך העדת נותן חוות הדעת, תוך ציון כי דבר קיומה של חוות הדעת היה ידוע למשיב, בהיותה רשומה "ברשימת עדי התביעה" (סעיף 1 לנימוקי הבקשה).

4.המשיב, בתגובתו, העלה מספר נימוקים להתנגדותו לבקשה:

א. חוות הדעת, בהיותה "חומר חקירה", לא הומצאה למשיב.

ב.לאורך תקופה ממושכת, במהלכה התקיימו דיונים בהם אמורה היתה להישמע פרשת ההגנה, לא טרחה המבקשת לגלות את דבר קיומה של חוות הדעת ואת רצונה להציגה כראיה מטעמה.

ג.לאחר תום פרשת התביעה, בה הודיע, כאמור, בא כוח המבקשת כי "אלו עדי", נוהלו שיחות בין באי כוח הצדדים. בא כוח המשיב, שידע כי המבקשת סיימה הבאת ראיותיה, שיגר לבא כוחה מכתב (נספח ה לתגובת המשיב), ובו "תובנות" שונות (כהגדרת בא כוח המשיב בסעיף י"ט לתגובתו) שנועדו לשכנע את המבקשת לחזור בה מכתב האישום. "תובנות" אלו, או "חשיפת אינפורמציה מתוך קו ההגנה", כלשון בא כוח המשיב בתגובתו, הן שהביאו את המבקשת לבקש לחזור בה מהצהרת "אלו עדי".

ד. נסיבות מקרה זה אינן באות בגידרו של סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), המאפשר לתביעה להביא ראיות לסתור לאחר פרשת ההגנה.

ה. במקרה הנוכחי, גובר הערך של זכות הנאשם להליך הוגן על הצורך לרדת לחקר האמת.

4. סעיף 74 לחוק קובע את זכותו של הנאשם לעיון בחומר החקירה. תוך זמן סביר ממועד הגשת כתב האישום חייבת התביעה להעמיד חומר זה לרשות הנאשם וסניגורו לעיון והעתקה. פסיקה נרחבת עוסקת בשאלת הגדרתו של "חומר חקירה", לענין סעיף 74. "מבחן הנגיעה של החומר לכתב האישום", ולו אף נגיעה עקיפה, התקבל בפסיקה כמבחן המגשים את התכלית של שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן.

המבקשת אמנם לא פרטה בבקשתה מה טיב חוות הדעת שברצונה להביא כראיה, אולם הדגישה כי דבר קיומה של חוות הדעת צוין מפורשות בכתב האישום.

כאמור, לא על גבי כתב האישום שהוגש לבית המשפט צוין דבר קיומה של חוות הדעת, אלא על גבי דו"ח התעבורה, אולם די בעובדה זו כדי לבסס את המסקנה כי המבקשת עצמה ראתה את חוות הדעת כחלק מחומר החקירה הרלוונטי למקרה הנוכחי.

משקבעתי כי חוות הדעת הינה חלק מחומר החקירה, ולנוכח העובדה כי המבקשת טרם גילתה למשיב את תוכנה של חוות הדעת, מתעוררת השאלה: האם חלף המועד לגילויה, או שמא טרם חלף "זמן סביר" ממועד הגשת כתב האישום, ועדיין פתוחה בפניה האפשרות לגלות את חוות הדעת למשיב ?

אי גילוי חומר חקירה לנאשם עד לפתיחת המשפט וגילויו רק לאחר פתיחת המשפט, תשובת הנאשם לכתב האישום והעדת חלק מהעדים, פירושם הינו כי חלף פרק הזמן הסביר בו היה על התביעה לעמוד בקיום מצוות סעיף 74. יתכן וגילוי מלוא חומר החקירה בזמן היה מביא לקו הגנה שונה מזה שננקט בפועל על ידי המשיב, לחקירה נגדית שונה של עדת התביעה שכבר העידה או אף לעיסקת טיעון. משלא נעשה הדבר, נפגעו זכויות הנאשם.

משלא הגישה המבקשת את מלוא חומר החקירה לעיונו של המשיב, לרבות חוות הדעת שנזכרה בדו"ח התעבורה, בתוך פרק הזמן הסביר, יש לראותה כמי שלא הגישה חומר חקירה, וכמי שחל עליה סעיף 77 לחוק. התביעה איננה רשאית לעשות שימוש בחוות הדעת שלא הועמדה לרשות הנאשם וסניגורו לעיון בטרם תחילת המשפט.

5.לאור התוצאה אליה הגעתי, אין לי צורך להכריע בטענתו של המשיב, לפיה הצהרת "אלו עדי" סימנה עבורו את גמר הגשת ראיות התביעה, ואיפשרה לו לנהוג ביתר חופשיות במכתבו למבקשת, תוך גילוי מידע (או "תובנות") שהוביל את המבקשת לרצות ולהמשיך בהצגת ראיותיה.

אף אם לא זה היה המניע לבקשתה הנוכחית של המבקשת, הרי עצם חששו של המשיב עלול, בראיית המסתכל מהצד, להראות כפגיעה בהליך התקין של ניהול המשפט.

6.יש להדגיש כי אין בהכרעה במקרה הנוכחי כדי לקבוע כי בכל מקרה אין התביעה רשאית לבקש לחזור בה מהצהרת "אלה עדי".

לעיתים הדבר אפשרי. כך, למשל, בע"א 189/66, ששון נגד קדמה בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 התיר בית המשפט לתובע להשמיע עדות נוספת לאחר שהכריז "אלו עדי", וקבע כי "הפרוצדורה איננה מיטת סדום" (והתשובה לכך באה מאוחר יותר, עת נקבע כי "אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום, אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום").