מדינת ישראל נ' אסולין(עציר) ואח'

החלטה

האישום וראיות התביעה

לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות בנשק והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

על פי כתב האישום קשרו המשיבים להוביל נשק ממרכז הארץ לדרומה. בשעות הבוקר נסעו יחד ברכב מדימונה לפתח תקווה, כאשר המשיב 1 נוהג ברכב שהיה בחזקתו, והמשיב 2 נוסע לידו. בפתח תקווה שהו במספר מקומות. וייסעו מפתח תקווה ויחנו ביער נחשונים, וייסעו מיער נחשונים ויחנו שוב בפתח תקווה. בשעה 21:40 חנו בפתח תקווה ברחוב אהרונוביץ. שם פגש המשיב 1 אדם שזהותו אינה ידועה והמשיב 2 עזב את המקום וחזר לרכב כאשר בידו שקית. אז נפרדו השניים מאותו אדם ונסעו לכיוון כביש 6. בסמוך לכביש 6, בקרבת המחלף עם כביש 471, המתינו בצד הדרך. אז הגיע אליהם אדם רכוב על אופנוע והעביר לנאשמים חפץ קטן ונסע.

נטען כי המשיבים נסעו משם דרומה ונעצרו בצומת בית קמה. על המושב האחורי ברכב נמצאו הפריטים הבאים: לבנת חבלה צה"לית במשקל של כחצי ק"ג, אליה מוצמד מצת חשמלי, משדר מקלט ושלט בעל תצוגה דיגיטאלית. מטען זה היה עטוף בשקית ניילון שחורה ועליו היה מונח המעיל של המשיב 1. המשיבים היו לבושים בשכפ"צים.

מבחינת הראיות, עצם התפיסה מוכחת על ידי דו"חות התפיסה. תנועות המשיבים עולות בקווים כלליים מתוך דו"חות עיקוב. המשיב 1 שתק בחקירתו הראשונה אך לאחר מכן שיתף פעולה ומסר גרסתו, אליה אתייחס להלן, לפיה לא ידע על המטען שהיה ברכב. המשיב 2 בעיקרו של דבר שתק בחקירתו, למעט משפט מכחיש פה או שם, אך מבלי לפרט גרסה מהותית.

המשיב 1 בגרסתו אינו חולק על התיאור של תנועותיו. הוא מפרט את כל הדרך בה נסע, את מי פגש והיכן היה במשך כל היום. לדבריו, לא היה מודע לקיומו של המטען בספסל האחורי, למרות שהיה מונח מתחת למעילו. במשתמע, אך לא במפורש, מפליל המשיב 1 את המשיב 2 כי הוא זה שהכניס את המטען לרכב, ללא ידיעתו, במהלך היום.

המשיב 1 מסר גרסה ארוכה ומפורטת, בהודעתו השנייה. לדבריו, אסף אכן את המשיב 2, הסיע את המשיב 2 לפתח תקווה לביתו של דודו שימול, ונסע משם לבדו למשטרת כפר סבא, שם היה מוזמן לחקירה. לאחר החקירה, חזר לביתו של דודו שימול, שם אכלו השלשה ארוחת צהריים. אז הסיע את המשיב 2 לפגישה עם עורך דינו ברמת גן. הוא המתין במסעדה ממול משרד עורך הדין. אז חזרו לדודו, שם ישב לעבוד עם דודו על חשבונות, בהיותם שותפים עסקיים. "סיימתי עם דודו חשבון בשעה 20:00 בערך ונסענו לכיוון דימונה באותה דרך שבאנו. עצרו אותנו בצומת בית קמה" (שורה 31 להודעה מיום 29.1.12). בהמשך הודעתו סיפר כי לא פגש אדם נוסף וכל הדרך הייתה בכבישים ראשיים.

המשיב 1 נשאל לגבי העובדה כי הוא נסע עם שכפ"ץ והסביר כי הוא נתון לאיומים על חייו, ואף היה ניסיון לחסל אותו. לפיכך אין הוא נוהג לנסוע ברכב אחד עם אשתו וילדיו, למען ביטחונם וכן נוהג הוא, בדרך כלל, לנסוע עם שכפ"ץ. הוא נשאל עוד לגבי תמיהות בגרסתו, כמו העבודה שלא נסע עם השכפ"ץ לתחנת המשטרה בכפר סבא, ושם סיפר כי הגיע לשם ישירות ולבד, כאשר נשאל מתי ראה את דודו שימול, אמר "שלשום" ולא סיפר כי הגיע בדיוק מביתו. למשיב היו תשובות לכל שאלה, אם כי לא תמיד היו תשובותיו סבירות. הוא הסביר כי לא הזכיר בכפר סבא כי הגיע עתה מקרובו דודו, משום שרק עצר שם לרגע להוריד את ישראל, ולא פגש את דודו. לדבריו הוריד את השכפ"ץ אצל דודו, משום שבתחנת המשטרה צוחקים עליו על תנועותיו עם השכפ"ץ. כך נשאל עוד על פרטים נוספים מנסיעתו והשיב.

טיעוני הסנגורים

הסנגורים טוענים כי אין ראיות לכאורה, או לפחות כי יש חסר במשקל הראיות, במידה כזו המחייבת העדפה של חלופת מעצר.

הסנגור של המשיב 2 הצביע על הראיות וביקש להסביר את הנסיבות. הרי הרכב הוא של המשיב 1, המעיל שהיה על המטען הוא של המשיב 1. על פי הראיות המשיבים לא היו יחד כל היום, אלא נפרדו מפעם לפעם, מכאן שאין הוא יכול לדעת מתי הגיע לשם המטען. יתרה מזו, הסנגור מצבעי על דו"ח העיקוב ממנו משתמע כי היו שלבים שונים בהם היה "חור" בתצפית. מכאן מסיק הסנגור שאין סיבה לקשור את המטען למשיב 2 דווקא. לשיטת סנגורו של המשיב 2, ההסבר לתנועותיו של המשיב 2 באותו יום הוא פשוט בתכלית. הוא תושב דימונה והוא שלול מלנהוג. לפיכך, עליו להסתמך על "טרמפ" להגיע למרכז הארץ. חברו, המשיב 1 צריך היה להיחקר בכפר סבא, לפיכך המשיב 2 ניצל ההזדמנות זו לנסיעה משותפת, על מנת להגיע למשרד של עורך דינו. לכן, בעת שהה עם המשיב 1 כל היום, וביקש לשוב עם המשיב 1 בערב, המתין לו שיסיים ענייניו במרכז הארץ על מנת שישובו יחד.

הסנגור טען למשיב 2, כי אמנם המשיב 2 שתק בחקירתו, אך גם לו הסבר בעניין השכפ"ץ שהוא פשוט זהה למשיב 1, בשל החשש לחייו. לשיטתו, על פי הדו"חות מדובר בשכפ"ץ נגד ירי, ומכאן שאין בעצם לבישת השכפ"ץ ראייה כי הוא ידע על המטען. עוד טוען הסנגור כי, למעשה, האירוע המחשיד היחיד ביחס למרשו הוא המפגש עם אותו אדם שהחזיק את הקסדה המתואר בדו"ח העיקוב (ובכתב האישום) בשעה 21:43. הסנגור טוען כי גרסתו של מרשו היא כי אכן מרשו החזיק שקית כמתואר, אך אין זו השקית שבה נתפס המטען במכונית, משום שהמשיב 2 מסר את השקית לאותו אדם שהחזיק קסדת אופנוע. הסנגור ביקש דחייה על מנת להשיג תצהיר מאותו אדם לגבי כך, אך לא הצליח בכך וביקש הכרעה על יסוד הראיות הקיימות.

סנגורו של המשיב 1 סבור כי הראיות נגד מרשו חלשות כל כך, עד שיש לומר אין ראיות לכאורה נגדו כלל. זאת, משום שהמשיב 1 בחקירתו נתן הסבר לכל אחד מהתמיהות שהועלו נגדו. במצב דברים זה, כאשר יש ראיות נסיבתיות, אשר להן ניתן הסבר סביר, אין אלו ראיות לכאורה. עוד טוען הסנגור כי מרשו מסר גרסה אשר מלמדת על אמיתותה. שכן הוא מסר גרסה המשתלבת היטב עם הדו"ח של עיקוב, וזאת בשעה שלא ידע כלל שיש עיקוב. נמצא שהעיקוב למעשה מחזק היטב את גרסתו.

סנגורו של המשיב 1 גם הצביע על החקירה של המשיב 1 בפני משטרת כפר סבא. כבר שם עולה כי המשיב 1 נוהג להסתובב עם שכפ"ץ בשל האיום נגדו. מכאן מסיק הסנגור כי אף השכפ"ץ אינו מהווה ראייה נסיבתית כנגד מרשו כי ידע על המטען. כאמור, סנגורו של המשיב 1 במשתמע מאשים את המשיב 2. הוא מצביע על כל המקומות בהם השניים נפרדו, ומציע כי המשיב 2 חזר עם המטען לרכב, אותו שקית שהחזיק לכאורה על פי דו"ח העיקוב, ומבלי שהמשיב 1 ידע, הכניס את השקית לרכב והחביאו מתחת למעיל שהיה מונח על הספסל האחורי.

ניתוח שאלת הראיות

לאחר עיון בראיות ובטענות הסנגורים, פשוט כי קיימות ראיות לכאורה באיכות גבוהה ביותר נגד שני המשיבים, ואין ממש בטענות הסנגורים.

המדובר במטען חבלה בגודל ממשי, שהיה ברכב במקום כמעט גלוי לגמרי, על הספסל האחורי, מתחת למעיל בלבד ובתוך שקית. המחזיקים הקודמים של הרכב אמרו כי מסרו את הרכב כאשר הוא נקי מחפצים, ולא הייתה שקית כזו על הספסל האחורי. המשיב 1 העיד על עצמו כי הוא חושש מהתנקשויות, הסיכוי כי בכניסתו לרכב בבוקר, היה רואה שקית חשודה, ומתעלם ממנה בעת הנחת המעיל עליה, בלתי סבירה, וטעונה עדות משכנעת ומהימנה כדי לעורר ספק בעניין זה בעת המשפט העיקרי. מדובר במספר רכיבים, לא קטן, בתוך שקית שחורה וחשודה בעליל. אין זה דבר העובר בלי משים, בודאי לא על ידי שניים שטוענים שהם חוששים לחייהם.

לעניין טענת כל אחד מהם כי המטען הוא כנראה של חברו, כטענה נטענת או משתמעת, אף טענה זו אינה סבירה לעצמה. שני הנוסעים היו ביחד ברכב, נסעו למרכז ונסעו ממקום למקום יחד במשך רוב היום. אמנם, הרכב שייך למשיב 1, ואמנם היו שלבים שונים בהם כל אחד מהם היה לבדו בעניין לגיטימי זה או אחר. בשלב כזה, אולי תיאורטית, יכול היה האחד להגניב את המטען לתוך הרכב, ולהחביאו מתחת למעיל, בלי ידיעת חברו. אולם, רעיון זה עצמו רחוק מהשכל הישר. לו היה אחד המשיבים מחזיק במטען זה, ללא ידיעת חברו, לא היה לוקח סיכון בהשארתו במקום שניתן לגילוי בשגגה. כלום היה כל אחד מן המשיבים משאירים זאת ליד המקרה, שהדבר לא ייחשף? האם הם, בעת ההטמנה בספסל האחורי מתחת למעיל, יכולים לדעת כי בעת הפרידה יהיו נסיבות אשר יאפשרו לקחת את המטען משם ללא שהשני רואה? הרי הרבה יותר סביר שמחזיק הרכב יחביא דבר כזה במקום נסתר יותר, כגון מתחת לשטיח בתא המטען. הטרמפיסט היה מחזיק הדבר במקום פרטי משלו, כגון תיק אישי או בכיס עמוק וגדול במיוחד, בתוך מעילו (ולא מתחתיו).