מדינת ישראל נ' אסדי(עציר)

החלטה

נגד המשיב הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

בכתב האישום נאמר כי ביום 29/4/10 סמוך לשעה 22:40, באולמי אירועים "אולמי שביט" בכרמיאל, במהלך חתונתו של מוחמד אסדי, גנב המשיב כספים מכספי החתונה, אשר התקבלו על ידי אורחי בני הזוג, מתוך כספת עץ אשר ניצבה באולם והיתה מיועדת לקליטת מתנות לחתן ולכלה. בדרכו להוצאת הכספת, נעצר על ידי שומר שהיה במקום, ונאלץ להחזיר את הכספת למקומה. לאחר שהשומר התרחק, חזר המשיב, גרר את הכספת לפינה אחרת, פתח אותה למרות שהיתה נעולה, וגנב מתוכה מעטפות ובהן כסף מזומן. כאשר הבחין מנהל אולם האירועים במשיב ובמעשיו, צעק לעברו, אולם המשיב ברח לכיוון מטע זיתים סמוך, תוך שהוא משליך מידיו דבר מה. מאוחר יותר נעצר המשיב על ידי ניידת משטרה, כשבכיסו נמצא סך של 1,100 ₪ במזומן, וכן נמצאו בציר בריחתו של המשיב מעטפות ובהן כסף במזומן בסך 10,450 ₪.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים טענה המבקשת כי בידי התביעה ראיות לכאורה למכביר להוכחת אשמתו של המשיב, לרבות צילום וידאו בדיסק, המתעד את מעשיו, זיהויו של המשיב בדיסק, עדויות המתלונן ועדים נוספים, וכן המוצגים שנתפסו ברשותו של המשיב.

כמו כן, נטען כי המשיב מסכן את שלום ביטחון הציבור ורכושו, שכן העבירה בוצעה "בתעוזה ובתחכום ללא כל מורא", תוך פריצת כספת מזומנים במרכז אולם אירועים, וכן כי מדובר במשיב שלחובתו הרשעות קודמות בעבירות רכוש מסוג פשע, לרבות התפרצויות לבתי עסק ודירות מגורים, עבירות מרמה ואלימות, ואף ריצה מאסרים מאחורי סורג ובריח.

המשיב השתחרר לאחרונה ממאסר רק ביום 29/9/09. לפיכך, המבקשת מבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

יצויין כי הסניגור הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי היות ומדובר בעבירה אחת של גניבה שבוצעה על ידי המשיב, לכאורה, בתיק זה, "שהיא אחת העבירות הפחות מתוחכמות ופחות מורכבות, ומהעבירות הקלות ביותר בסקאלת עבירות הרכוש...".

לדבריו, המשיב היה בגילופין בעת ביצוע העבירה והעובדה כי המשיב לא נרתע וניסה לבצע את העבירה מול קהל של 400 איש ומול עיניו של המאבטח, דבר שמעיד שהוא היה תחת השפעת משקאות משכרים, שהסירו את העכבות בהתנהגותו.

יצויין כי המשיב עצמו טען שאין הוא זוכר את האירוע, שהיה שיכור או "מסטול" והתחמק ממסירת גרסה מפורטת בטענה כי אין הוא זוכר דבר.

לפיכך, ביקש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית אחותו.

כללית:

עבירות רכוש אינן מעמידות, לכשעצמן, חזקת מסוכנות, וממילא גם לא עילת מעצר. בית המשפט קבע, כי הלכה זו התוותה את הכלל.

הצורך בהגנה על שלום הציבור וביטחונו גם מפני עברייני רכוש, חייבו קביעת חריג לכלל האמור וקיום עילת מעצר גם לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בנסיבות מסויימות. חריג זה מצא אחיזה ובסיס בפסיקה ובפרשנות חוק המעצרים כפי שתוקן, כפי שעולה משורת החלטות של בית המשפט העליון שניתנו לאחר חקיקת חוק המעצרים בשאלת עילת המעצר בעבירות רכוש.

(ראה - בש"פ 5464/97 סלאמה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); בש"פ 7636/97 מדינת ישראל נ' מסרי, (לא פורסם) ; בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו, (לא פורסם); בש"פ 2809/98 סולימאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); בש"פ 4556/98 מדינת ישראל נ' חמייס, (לא פורסם), ולענין ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה לעניין מעצר נאשמים בעבירות רכוש לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (ראו: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(589 (4) (בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (4) 268) ועוד.

עמד על כך בית המשפט העליון בהחלטות והלכות שונות כפי שיובאו להלן:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה".

(דברי כב' השופטת בייניש בבש"פ 5571, 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (4),268 עמ' 271-272 ).

כך נקבע גם בבש"פ 8107/02 אדרי דוד נ' מדינת ישראל, תק – על 2002 (3) ,1681.