מדינת ישראל נ' אמיר

החלטה

הנאשם הודה בעבירה של הסעה שלא כדין של שני תושבי אזור אשר שהו בישראל שלא כדין והמיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טעון.

במסגרת הסדר הטיעון ובטרם הרשעה הופנה הנאשם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר שיבחן סיום התיק ללא הרשעה בדין. בתוך כך ציינה המאשימה כי אין התחייבות מצדה או הסדר עונשי.

עתה בפני תסקיר שירות מבחן הסוקר את רקעו של הנאשם, נסיבותיו ואורח חייו.

שירות המבחן מתרשם מאדם נורמטיבי עד להסתבכותו הנוכחית שהנה חריגה, איש משפחה אשר מגלה יציבות במסגרות עבודה לאורך השנים.

עוד מתרשם שירות המבחן כי הנאשם מודע להתנהגותו הבעייתית בעת העבירה, לוקח אחריות מלאה לגבי העבירה, מבין את חומרתה ומצר עליה.

בנסיבות המפורטות בתסקיר ונוכח החשש לפגיעה משמעותית בפרנסתו של הנאשם כנהג מונית ממליץ שירות המבחן לסיים את ההליך בצו של"צ אשר יהווה עונש חינוכי ומוחשי וזאת ללא הרשעה.

התביעה מבקשת להרשיע את הנאשם ולגזור עליו ענישה שתכלול מאסר על תנאי, קנס ופסילה וזאת מהנימוקים המפורטים בטעוני ב"כ המאשימה.

הסנגורית מבקשת לקבל המלצת שירות המבחן שלא להרשיע הנאשם ובתוך כך מפנה לאמור בתסקיר, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, עברו הנקי, חרטתו הנסיבות החריגות שהובילו לעבירה ואורח חייו החיובי והיצרני של הנאשם לרבות שירות בצבא ותעסוקה רבת שנים.

הכלל הוא כי מקום בו מודה נאשם בביצוע עבירה ירשיעו בית המשפט ואילו הימנעות מהרשעה הנה החריג לכלל ובית המשפט ינקוט בחריג זה רק במקרים יוצאי דופן אשר נסיבותיהם מצדיקות זאת.

בין השיקולים אשר מנחים את בית המשפט אם להחריג עניינו של נאשם מהכלל האמור, על בית המשפט לשקול מחד את אינטרס הציבור אשר נבחן בין השאר גם על פי מהות העבירה וטיבה ומאידך את אינטרס הנאשם אשר נבחן בין השאר על פי מידת הפגיעה בעתידו של הנאשם אל מול מידת הפגיעה באינטרס הציבורי.

ככל שבמאזן בין האינטרסים יגבור משקלו של אינטרס הנאשם ישקול בית המשפט את האפשרות להימנע מהרשעה.

נוכח טיבן ומהותן של העבירות על חוק הכניסה לישראל, נוכח פוטנציאל המסוכנות הגלום בהן ונוכח ההלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון באשר לענישה הראויה ברגיל לעבירות אלה, הרי שברגיל אין מקום להימנע מהרשעה וזאת נוכח כובדו של אינטרס הציבור המונח בעבירות אלה על כפות המאזניים.

 על ההלכות הנוגעות ראו הלכת חטיב, אבו סאלם ולאחרונה הלכת פראגין.

ברע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ' מדינת ישראל תק-על 2009(2) 1255 עומד כבוד השופט רובינשטיין על כך שעבירות ההסעה, ההלנה והעסקה חמורות מעצם עבירת ההסעה, שהרי הן בחינת "חוטא ומחטיא"".

אומנם בפסק דין זה חזר וחידד בית המשפט העליון את העיקרון עליו עמד גם בהלכת אבו סאלם ולפיו ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית יחד עם זאת עדיין הוא חוזר ומטעים כי חומרתן של עבירות אלה דורש ברגיל ענישה מחמירה.

 הנה כי כן מדובר בעבירה חמורה אשר לגביה ברגיל ההתלבטות איננה אם להרשיע או להימנע מהרשעה אלא אם לגזור על הנאשם עונש שיכיל רכיב של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח אם לאו.

אדגיש כי נוכח חומרתן של עבירות אלה ברגיל איני נדרשת לקבל תסקיר שירות מבחן שכן אינו נושאות אופי "טיפולי" אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן אשר אחד ממאפייניהם הוא הסכמת התביעה והסדר טעון.

החרגת אותם מקרים בהם קיימת הסכמת תביעה לקבלת תסקיר ושקילת המנעות מהרשעה מיוסדת על העיקרון אשר קיבל גם ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון ולפיו בית המשפט יטה לכבד הסדרי טעון וזאת תוך מתן אמון בתביעה אשר בבואה לכלל הסדר טעון היא שוקלת את אינטרס הציבור.

עם זאת ובאופן חריג ויוצא דופן ולאחר התחבטות החלטתי במקרה ספציפי זה לאמץ המלצת שירות המבחן וזאת משום שחברו במקרה זה נסיבות מיוחדות אשר יש באפקט המצטבר שלהם כדי להחריג עניין זה מעניינם של מקרים אחרים בהם הודו נאשמים בעבירות הסעה או העסקה או הלנה.