מדינת ישראל נ' אמארה(עציר)

החלטה

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בד בבד הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין, איומים ותקיפה.

כעולה מכתב האישום בעקבות ויכוח שהתגלע בין המשיב למתלונן יומיים לפני האירוע במפעל בו עובדים שניהם, תקף המשיב את המתלונן ביום 13.1.11 עת המתין להסעה למקום עבודתו בכפר כנא, באמצעות סכין ופצע אותו בבטן ובחזה.

המתלונן פונה לבית החולים שם בוצעה תפירה לחתך ואושפז ליממה אחת.

המדינה מבקשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים. המדינה מפנה לחומרת המעשה והעובדה שבשל סכסוך של מה בכך בחר המשיב להשתמש בסכין ולתקוף את המתלונן.

הסנגור מבקש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר לבית אחותו בכפר חג'ג'רה.

לצורך הדיון בבקשה הסנגור מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי טוען כי עוצמת הראיות אינן מצדיקות מעצר.

עיקר יהבו משליך הסנגור על סתירות, כך לטענתו, הקיימות בהודעות המתלונן אודות תיאור האירוע שהתרחש בין המתלונן למשיב.

עיינתי בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות בתיק זה ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום.

המתלונן מוסר שתי גרסאות המפרטות את אשר התרחש, אמנם קיימות סתירות בין שתי הגרסאות אך המדובר בסתירות של מה בכך , סתירות שאינן יורדות לשורשו של עניין.

המתלונן דבק בגרסתו לפיה המשיב פנה אליו עת המתין להסעה באומרו שבא לסגור איתו חשבון ולאחר מכן תקף אותו. המתלונן נפל ארצה , נדקר על ידי המשיב.

ער אני לסתירות אליהן הפנה הסנגור, ער אני לסתירה נוספת שקיימת בחומר הראיות כאשר המתלונן בעת ששוחח עם השוטר ליאור טען בפניו כי אינו זוכר את תיאור הסכין, בעוד בהודעתו מיום 16.1.11 תיאר המתלונן את הסכין כסכין "עם ידית צבע כתום, סכין חיתוך", תיאור שלא נמסר על ידי המתלונן בעת הודעתו הראשונה.

לא נעלמה מעיני גם העובדה כי אין למעשה בחומר הראיות עדים לאירוע מלבד המתלונן והמשיב, כאשר המשיב מכחיש את המעשה המיוחס ואף טוען כי מי שהחזיק בסכין היה המתלונן. יחד עם זאת גרסה זו אינה יכולה להתיישב עם עצם הדקירה של המתלונן בסופו של אותו ויכוח.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום כנגד המשיב.

באשר לעילת המעצר, אין חולק וחרף עברו הנקי של המשיב, כי המעשה החמור המיוחס למשיב מקים יסוד סביר לחשש כי המשיב מסוכן לשלום הציבור ובטחונו. כמו כן קיים חשש לשיבוש הליכי המשפט והשפעה על עדים כאשר שני הצדדים מתגוררים באותו כפר ואף נעשו ביניהם הסכמי סולחה.

נשאלת כעת השאלה האם יש מקום להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר שתפגע בחירות של המשיב באופן פחות ממעצרו מאחורי סורג ובריח.

לפניי צעיר בן 20, שזו מעידתו הראשונה לכאורה, נעדר כל עבר שבחר ליישב סכסוך של מה בכך, באמצעות סכין וזאת לכאורה.

סבורני כי פיקוח הדוק של שני משמורנים בצירוף איזוק אלקטרוני וערבויות נוספות, יש בהם כדי לאזן נכונה בין ההגנה לשלום הציבור מצד אחד, לחירותו של המשיב מצד שני.

ער אני לעובדה כי גם במקום החלופה יכול המשיב להיקלע לסיטואציה דומה, אולם סיכון זה הינו קלוש ביותר בהתחשב בתנאים שבהם ישוחרר. יתרה מכך, סיכון זה קיים כמעט בכל תיק ועל בתי המשפט לדאוד לאיין את המסוכנות עד ממש, כאשר אין בכוחם למנוע את המסוכנות כלל ועיקר.