מדינת ישראל נ' אלעדם ואח'

גזר דין לעניין נאשם 2

1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. בהתאם לנטען בכתב האישום, ביום 13.10.2013 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, בכביש ירושלים תל אביב בסמוך למחלף חמד נסע הנאשם 2 ברכב בו נהג הנאשם 1, יחד עם אחרים, בלא שהיה לו אישור שהיה כדין בישראל.

2.ב"כ המאשימה עמדה על הערכים המוגנים בעבירה של שב"ח ועתרה למתחם שנע בין חודש ל- 6 חודשי מאסר בפועל. אשר לגזירת עונשו של הנאשם בתוך המתחם – עמדה המאשימה על כך שלנאשם הרשעה קודמת בעבירת שב"ח וכן מאסר על תנאי בר הפעלה בן 3 חודשים. בנסיבות אלה עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש של חודשיים מאסר בפועל בגין תיק זה, וכן הפעלה במצטבר של עונש המאסר המותנה בן שלושת החודשים התלוי ועומד כנגד הנאשם, סך הכל – 5 חודשי מאסר בפועל.

3.מנגד, הסנגור הנכבד העלה בראשית טיעוניו טענה שלפיה יתר הנוסעים שנתפסו ברכב לא הועמדו לדין, כך שהדבר עלול להקים טענה של הפליה פסולה המצדיקה הקלה בעונש. עוד עמד הסנגור על מכלול הנסיבות לקולא, ובהן הודאת הנאשם ונטילת אחריות; נסיבותיו האישיות של הנאשם שהינו סטודנט לניהול עסקים בשטחים, וכן מפרנס את הוריו ובכלל זה את אביו החולה בסכרת ולחץ דם. הסנגור עמד על כך שהנאשם נכנס לישראל שלא כדין לצורך פרנסה ולצורך זה בלבד וכי הדבר נבע מקשיי פרנסה בערב חג הקורבן, כפי שעולה ממועד ביצוע העבירה וכן מהודעת הנאשם במשטרה אשר הוגשה לעיוני במסגרת הטיעונים לעונש בהסכמת המדינה. עוד טען הסנגור כי בהתקיים מציאות של קשיי פרנסה בשטחים, אין מקום לדבר על הרתעה. בהתחשב בכל אלה, עתר הסנגור להארכת המאסר על תנאי ולחילופין להפעלתו בחופף לכל עונש אחר, כך שעל הנאשם יגזר לכל היותר 3 חודשי מאסר ויום.

4.שקלתי את טענות הצדדים. בכל הנוגע לטענתו הראשונה של הסנגור לפיה יתר הנוסעים ברכב שהיו אף הם שוהים בלתי חוקיים לא הועמדו לדין – אחזור על דבריי שנאמרו לסנגור באולם לפיהם לא ניתן להכריע בטענה של אפליה פסולה או אכיפה בררנית מבלי להציג את הנתונים הקשורים לאותם נוסעים. כך למשל, לא ברור האם אותם נוסעים נתפסו פעם ראשונה בשהיה בלתי חוקית בישראל והאם הם בעלי עבר פלילי ותנאי בר הפעלה, כפי שיש בעניינו של הנאשם שלפניי. בנסיבות אלה, לא ניתן להתייחס לטענת האפליה הפסולה וממילא אין לתת לה משקל במסגרת גזירת הדין, משלא הובאו הוכחות בעניינה.

5.בכל הנוגע למתחם העונש ההולם – הנאשם הורשע בתיק זה לפי הודאתו בעבירת שב"ח בודדת ללא עבירות נילוות נוספות. המאשימה לא חלקה על טענת הסנגור שנתמכה בהודעה המשטרתית של הנאשם, לפיה מטרת הכניסה לישראל היתה לצורכי פרנסה בערב חג הקורבן. בנסיבות דומות של עבירת שב"ח בודדת לצורכי פרנסה, קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעפ"ג 44287-02-13 כי מתחם העונש ההולם הינו בן 10 ימים ל- 6 חודשי מאסר בפועל. זהו המתחם הרלוונטי לענייננו. לא ראיתי לסטות ממתחם זה לקולא משיקולי שיקום או לחומרא.

6.אשר לגזירת העונש בתוך המתחם שנקבע – מחד גיסא, רק בפברואר 2013 הורשע הנאשם בעבירת שב"ח והוטל עליו מאסר על תנאי של 3 חודשים. חצי שנה בלבד לאחר מכן נכנס שוב שלא כדין לישראל. אינני מקלה ראש בקשיי הפרנסה עליהם עמד הסנגור בטיעוניו. יחד עם זאת, דומה כי אף הוא אינו חולק כי המדינה רשאית ומחוייבת להגן על גבולותיה ועל הנכנסים לשטחה. הפתרון של קשיי הפרנסה הינו כניסה תחת היתר ולא עשיית דין עצמי. בנסיבות אלה, יש להבהיר לנאשם ולאחרים מסר עונשי ברור. לפיכך, לא מצאתי להורות על הארכת התנאי לפי סעיף 56 לחוק העונשין ואף לא מצאתי להסתפק בעונש לו עתר הסנגור.

מאידך גיסא, יש לשקול גם את מכלול הנסיבות לקולא כפי שפירט הסנגור הנכבד. בעניין זה שקלתי את הודאת הנאשם, את קשיי הפרנסה ואת מצב משפחתו וכן את העובדה שהעבירה בוצעה בערב חג הקורבן על מנת להשיג כסף עבור החג למשפחתו.

7.אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם כדלקמן:

א. מאסר בפועל לתקופה כוללת של 3 חודשים וחצי החל מיום מעצרו. תקופה זו כוללת הפעלה של עונש המאסר על תנאי בן 3 חודשים שהוטל על הנאשם בת"פ (חיפה) 11994-02-13.

ב. מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים מיום השחרור ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה שבה הורשע.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, במעמד הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: