מדינת ישראל נ' אלסייד

החלטה

בפני בקשה לחזרה מהודיה לפי סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב – 1982.

הודיית הנאשם ניתנה ביום 3.7.12 , קרי לפני כשנה מהיום.

במסגרת הבקשה טוען הסניגור מספר טענות הנוגעות לכפירת הנאשם, אי הבנתו את ההליך תוך ציון כשלים בהתנהלות הסניגור אשר ייצג את הנאשם טרם הוחלף הייצוג על ידו.

עיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו בכתב.

סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב, התשמ"ב – 1982 קובע:

"הודה המערער בעובדה אם בהודיה שבכתב לפני המשפט אם במהלך המשפט רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מההודיה כולה או מקצתה אם הרשה זאת בית משפט מנימוקים מיוחדים שירשמו".

הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יתיר למערער לחזור בו מהודייתו רק בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודייה עקב פגם ברצונו של המערער או אם ההודיה הושגה שלא כדין.

יעויין ע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י , פ"ד מז' (1) 577, 612 – 613

המקרים בהם מתאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו הם חריגים

כך למשל ברע"פ 2437—98 חלבי נ' מ"י פ"ד מב' (2) 241 , 245 (2) לא יתאפשר למערער לחזור בו מהודיה אף שלא היה נוכח בישיבה שבה הודה סניגורו בשמו בכ"א טענת הנאשם לא התקבלה בין היתר משום שהמערער נכח בישיבה שלאחר ההודיה ואף טען בעצמו לעונש אך לא מצא להודיע לבית המשפט בדרך כלשהי כי הודייתו נעשתה בשגגה וכי מבקש הוא לחזור בה.

כמו כן נקבע עוד כי המלצת סניגור להודות תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לעונש כבד יותר אף היא לא מצדיקה מתן היתר לחזור מהודיה.

יעויין רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מד"י מפי כב' השופט ג'ובראן.

ככל שהותר לנאשמים לחזור מהודיה הרי מקרים אלו יתייחסו לטעות בדבר הבנת ההודיה על ידי המערער וכן במידה מסוימת אף כאשר קיים רצון כן ונחוש של הנאשם לנסות להוציא לאור את צדקתו יעויין ע"פ 3754/91 מ"י נ' סמחאת פ"י מה' (5) 798 עמ' 802, 803.

עם זאת נקבע, כי עשיית צדק אין פירושה כי יש לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם כל אימת שהם מבקשים זאת, וכי על בית משפט לשקול את בקשת הנאשם לחזור בו מהודיה על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות כאשר רשימת הנימוקים אינה רשימה סגורה.

הסניגור במקרה דנן טען מספר טענות טכניות הנוגעות להליך ההודיה.

אין בידי לקבל טענות הסניגור .

אכן החוק והתקנות מאפשרים לנאשם שלא לענות לכתב אישום באופן מידי תוך מתן ארכה בת 48 שעות.

אולם תקנה זו נועדה להיטב לנאשם והינה מסגרת דיספוזיטיבית אשר ברצות הנאשם מממש את זכותו ושלא ברצונו, אינו מממש.

כמו כן הביטוי הספציפי הנוגע להודיה אף כי דרך כלל הינה הודיה בעובדות האישום, אינו מעלה ואינו מוריד בסופו של יום כן מה לי הודיה בתוצאת העובדות – העבירות ומה לי הודיה בעובדות.