מדינת ישראל נ' אלמליח(עציר)

החלטה

בית המשפט מתרה במשיב כי אם ימשיך להפריע במהלך הדיון יתקיים הדיון בהעדרו.

ניתנה והודעה היום א' תמוז תש"ע, 13/06/2010 במעמד הנוכחים.

שרית זמיר, שופטת

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת זקן.

על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 14/12/09 בהיותו בחצר ההוסטל למחוסרי דיור בעיר ראשון לציון, מקום בו מתגוררים המשיב ומר ראובן רז (להלן: "המתלונן") ביקש המשיב מהמתלונן סיגריה, משסרב המתלונן, תקף אותו המשיב בכך שדחפו בכוח רב והפעילו ארצה ובהמשך בעודו על הרצפה, היכה בו באמצעות אגרופיו. כתוצאה מהתקיפה, נגרם למתלונן שבר בירך שמאל והוא נזקק לאשפוז, לניתוח, ולקיבוע השבר.

ב"כ המשיב העלה השגותיו בנוגע לחומר הראיות וטען לכרסום בראיות המצויות בידי התביעה, כאשר לצד זאת יש ליתן אף משקל לטענת ההגנה מן הצדק אשר אותה טען בישיבה הקודמת ואשר ניתנה לה התייחסות בהחלטת בית המשפט.

לדבריו צירוף השניים מביאים לכלל מסקנה כי ניתן להורות על שחרורו של המשיב.

ב"כ המשיב לא הציג בפני בית המשפט כל חלופה והמסקנה המתבקשת כי עתר לשחרור המשיב ללא כל תנאי.

בכל הנוגע לחומר הראיות, מעלה ב"כ המשיב השגותיו וטוען כי קיים הבדל בין גרסת המתלונן עת ניתנה בהזדמנות הראשונה ביום 31/01/10 לבין גרסתו המאוחרת מיום 01/06/10.

לדבריו, בעוד שבגרסתו הראשונה טוען המתלונן כי המשיב קם ודחף אותו בחוזקה בכתף ימין והעיפו והוא נפל ולאחר מכן ניסה לתת לו בעיטות בבטן, הרי שבגרסתו המאוחרת, טוען המתלונן כי המשיב דחף אותו מהכתף ומהדחיפה הוא נפל ארצה על צד שמאל, הרגיל כאב חזק בירך שמאל והמשיב ניסה לתת לו אגרופים בפניו וסטירות גם.

ב"כ המשיב טוען אם כן כי הגרסאות אינן תואמות והדבר צריך להביא למסקנה כי קיים פגם גנטי כזה המביא לכלל כרסום בראיות.

עוד מפנה ב"כ המשיב לגרסת עד הראיה במקום אשר אמנם מאשר כי המשיב דחף את המתלונן אשר נפל, עד זה מתאר כי המשיב נתן בעיטה למתלונן באזור האגן.

הלכה היא מימים ימימה כי יש להבחין בין ההליך העיקרי שבו נקבעת החפות או האשמה לבין הליך הביניים שבו מוכרעת שאלת המעצר עד תום ההליכים.

יאמר מיד כי בכל הנוגע לליבו של כתב האישום, דהיינו דחיפת המשיב והפלתו ארצה שגרמה לשבר, כל הראיות כולן, לרבות גרסת המשיב בעצמו, מצביעות על אשמת המשיב.

הדחיפה מתוארת הן על-ידי המתלונן בשתי גרסאותיו, הן על-ידי עד הראיה, והן על-ידי המשיב עצמו אשר בחקירתו במשטרה מאשר כי הייתה דחיפה ומבקש למזער מחומרת מעשיו. טוען כי מדובר רק בדחיפה, לא אלימות ולא אגרופים, וכשנשאל האם יכול להיות שהמתלונן נפל מהדחיפה, עונה יכול להיות שהוא נפל, זה טבעי לחלוטין שבן אדם ידחוף מישהו אחר והוא יפול.

למעשה, אם כך גדר המחלוקת הוא בנוגע לארועים שארעו לאחר הדחיפה שגרמה לנזק והאם האלימות אותה הפעיל המשיב הייתה על דרך בעיטות במתלונן או שמא על דרך הכאתו באגרופים.

זאת ועוד, טוען ב"כ המשיב כי לגרסת המשיב כל שעשה בא בגדר הגנה עצמית, שכן המתלונן איים עליו באמצעות סכין וכן ניסה לתקף אותו באמצעות מאפרה ומעשיו של המשיב באו על מנת להגן על עצמו ותו לא.

יאמר מיד כי המשיב עת נחקר ביום 31/05/10, גולל על פני שורות ארוכות את גרסתו ולא העלה בה בצורה ברורה טענת הגנה עצמית.