מדינת ישראל נ' אלטורי(עציר)

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עבירה של נשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק ועבירה של ירי באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק.

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 10.07.10 תקף המתלונן יחד עם אחרים קרובי משפחה מקרבה רחוקה של המשיב ובגין כך הוגש כנגד המתלונן כתב אישום.

ביום 05.08.10 השתתף המתלונן בתפילת ערב במסגד "דעווה" בפרדס שניר, כאשר בשעה 21:30 לערך, עת יצא מן התפילה, ניגש אליו המשיב, כיוון לעברו אקדח וירה ברגלו השמאלית. המשיב המשיך וירה לעבר המתלונן 6 יריות נוספות גם לאחר שהמתלונן קרס ארצה.

כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן פצעי ירי עם שבר מרוסק ורסיסים מתכתיים בירך שמאל ושפשופים בבית החזה וירך ימין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ב"כ המשיב טען בפני כי הוא מעריך כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של המשיב "אך הן חלשות ובעייתיות". לדבריו, המבקשת מבססת בקשתה על עדותו היחידה של המתלונן, עדות אשר אינה תואמת את יתר הראיות שבתיק, בייחוד כאשר במועד האירוע היו מספר רב של אנשים ואף אחד מהם לא העיד כי המשיב היה באירוע ולא כל שכן ירה במתלונן.

ב"כ המשיב טען כי נלקחו ממצאים מהזירה ולא נמצאה כל ראיה כנגד המשיב, כגון: ט"א, טביעת נעל, איכון פלאפון וכדומה.

לדבריו, המתלונן טעה בזיהויו של המשיב, כמו כן על פי הראיות הקשורות לירי הוא בוצע ממרחק רב בחושך ולכן לא ניתן לסמוך על דברי המתלונן לעניין הזיהוי וייתכן כי המתלונן משער כי מדובר במשיב.

בנוסף טען ב"כ המשיב כי מחומר החקירה ניתן ללמוד כי גם המבקשת לא נתנה אמון מלא בגרסת המתלונן היות וטען כי במקום האירוע היו שלושה אנשים כאשר המשיב ירה - אחיו הצעיר של המשיב, מוחמד, אכרם אלטורי והמשיב ולאחר מכן הם נמלטו.

לדברי המתלונן הוא זיהה כי מדובר באכרם כי יש לו הליכה יחודית אותה זיהה.

מוחמד, הקטין, כלל לא נחקר, גם לא אביו.

ב"כ המשיב הציג מכתב מאת מוחמד לפיו דברי המתלונן נסתרים. כמו כן אכרם אלטורי נעצר למשך 15 יום על בסיס דברי המתלונן ולאחר שטען לאליבי לפיו בעת המקרה היה ברהט - האליבי שלו אומת ולאחר מכן הוא שוחרר ולא הוגש כנגדו כתב אישום.

כן נחקרו חשודים נוספים – דבר שיש בו להעיד כי המבקשת בעצמה לא מאמינה למתלונן.

עיקר טענתו של המשיב היא "במקום אחר הייתי" – לדבריו בעת האירוע שהה בצפון במסגרייה אצל אדם בשם אסמת אבו בכר, הכין סורג לחברתו והתקין לה אותו, אך משמדובר במי שהיא יהודיה ,לא רצה המשיב למסור את פרטיה. מכתב מטעמה הוגש על ידי הסנגור.

לטענת ב"כ המשיב יש בידיו דיסק המראה כי באותו מועד אכן שהה המשיב במסגרייה כאשר לטענתו הדיסק אותנטי ולא זויף.

לפיכך עתר ב"כ הסנגור לשחרר את המשיב למעצר בית מחוץ לעיר לוד.

ב"כ המבקשת טענה כי המשיב היה בבריחה מיום האירוע במשך כארבעה חודשים.

לעמדתה ,גרסתו של המתלונן איתנה ומהודעתו הראשונה מסר כי המשיב הוא זה שירה לעברו ומוסיף כי הוא חושב שראה את אכרם אך אינו בטוח בכך.

בנוסף ,המשיב, לאחר שנעצר, נמנע מלשתף פעולה עם המשטרה, מסר פרטים חלקיים לגבי מקום הימצאותו ולא מסר כי יש בידו דיסק שיכול לנקות אותו מהמיוחס לו, אלא משפחתו של המשיב, לאחר מספר ימים, הודיעה למשטרה על קיומו של הדיסק. כמו כן התברר כי הדיסק היה בידי המשיב מספר חודשים קודם לכן והוזמן על ידו מאת בעל המסגרייה מספר ימים לאחר האירוע.