מדינת ישראל נ' אייאסו(עציר) ואח'

החלטה (משיב 2)

בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים בעניינו של המשיב 2.

כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, תקיפה וחבלה ממשית ע"י שנים או יותר לפי סעיף 382(2א) לחוק העונשין ועבירה נוספת של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

כתב האישום, המשותף למשיב כאן בפניי ולנאשם נוסף, טשגר אייאסו, מתאר אירוע מיום 25/3/11 בסמוך לשעה 2:30 לפנות בוקר, במהלכו הגיעו השנים, כאשר הם בגילופין, לחנות “Yellow” בתחנת דלק פז ברחוב החלוץ בחיפה. השניים החלו לצעוק ולקלל וכאשר התבקשו על ידי המאבטח לעזוב את המקום, תקפו אותו בצוותא וגרמו לו חבלות. כמו כן, איימו על המאבטח והקופאי בפגיעה שלא כדין בגופם ובחייהם בכוונה להפחידם.

ב"כ המבקשת טען כי יש לבצע אבחנה בין המשיב 2 לנאשם הנוסף, בין היתר לאור הפער במידת האלימות שננקטה ע"י השניים וכן לאור עברו הפלילי של המשיב 2 ובכלל זה קביעות הש' כהן בבית המשפט המחוזי באשר לכך שלא ניתן לסמוך על המשיב 2 מהטעמים המפורטים.

באשר לראיות, אין מחלוקת כי קיימות בתיק ראיות לכאורה.

באשר לעילת מעצר ציינה ב"כ המשיב כי הרשעתו האחרונה היא בגין אירוע משנת 07' עוד ציינה את גילו הצעיר, את העובדה שהאירוע לא תוכנן אלא גלש לאלימות וכן כי המשיב עצמו נפגע ברגלו באירוע וזקוק לטיפול. עוד ציינה ב"כ המשיב כי הגם שיש פער בין המשיבים והפער צריך להתמצות בפער בתנאים לשחרורם ולכן הוצעה חלופה הרמטית, לטעמה, וכן הוצע להחמיר תנאים נוספים.

בשלב זה שלאחר הגשת כתב אישום ועת מונחת בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים, עליי לבצע בחינה משולשת –

ראשית, האם קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב 2 בעבירות המיוחסות לו;

שנית, האם מתקיימת עילה למעצרו;

ושלישית, האם ניתן, בנסיבות, להסתפק בחלופה למעצר.

אשר לראיות בתיק.

תיק החקירה מוכר לי מדיונים קודמים, וכן שבתי ועיינתי בחומר הראיות קודם לדיון היום. בחנתי את הראיות בתיק החקירה הכולל את עדויות המאבטח והקופאי אשר היו במקום וכן את עדויות המשיב 2 והנאשם הנוסף.

מחומר הראיות עולה בבירור כי מעורבותו וחלקו של המשיב 2 באירוע רבה מזו של הנאשם הנוסף. הדבר עולה בבירור מעדות הקופאי ובמיוחד מעדותו של המאבטח.

האלימות בה נהג המשיב 2, כלפי המאבטח רבה באופן משמעותי מזו של הנאשם האחר ובסופו של דבר, לפציעה הקשה באפו של המאבטח –שבר מרוסק – גרם המשיב 2 אשר נגח בו.

משכך, אף מיוחסת למשיב 2 עבירה של חבלה חמורה, עבירה אשר אינה מיוחסת לנאשם האחר.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב 2.

כעת לשאלת קיומה של עילת מעצר.

העבירות המיוחסות למשיב 2 ולנאשם האחר נעשו כאשר אלו מצויים תחת השפעת משקאות משכרים, כך תוארו על ידי הקופאי והמאבטח וכך גם על פי הודאותיהם, היו "בסטלה".

אין בכך, לטעמי, כדי להפחית ממסוכנותם. ההפך הוא הנכון. ממעשיהם ומהודאותיהם עולה כי איבדו כל רסן בהתנהגותם כלפי המאבטח.