מדינת ישראל נ' אחמד(עציר)

הכרעת דין

על סמך הודאת הנאשם בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום אני מרשיעה אותו בעבירה לפי סעיף 1(ב) + 12(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב – 1952 וכן עבירות לפי סעיף 275, סעיף 420 וסעיף 441 רישא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

ניתנה והודעה היום כ"ד אדר ב תשע"א, 30/03/2011 במעמד הנוכחים.

נירה דסקין, סגנית נשיא

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של שב"ח, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, שימוש במסמך מזוייף והתחזות כאדם אחר.

נסיבות ביצוע העבירות פורטו בכתב האישום ולפיהן בתאריך 16.3.11 בשעות הצהריים שהה הנאשם באתר בניה במושב מצליח מבלי שהיה בידו אישור שהייה במדינת ישראל. כשהגיע שוטר הממלא תפקידו למקום וביקש את פרטי הנאשם, מסר הנאשם לשוטר שהוא מנצרת והציג לשוטר ת.ז. מזוייפת על שם אדם אחר.

ב"כ המאשימה מפנה לחומרה הגלומה בעבירות ומבקש להשית על הנאשם עונש מאסר לתקופה משמעותית, מאסר על תנאי וקנס כספי.

הסנגורית מצידה מפנה למצוקה בה שרויים הנאשם ובני משפחתו וטוענת כי הכניסה לישראל היתה על רקע זה של רצונו להביא פת לחם למשפחתו.

עוד מפנה הסנגורית לגילו הצעיר של הנאשם ולעברו הנקי ובכלל זה טענות נוספות לקולא הכל כמפורט בפרוטוקול הדיון.

שקלתי נסיבות הענין וטיעוני ב"כ הצדדים.

סבורני שאין עוד צורך להכביר במילים על פוטנציאל הסיכון הגלום בעבירות על חוק הכניסה והדברים ידועים, כך גם ברור וידוע כי זכותה של המדינה להגן על גבולותיה ולענין זה מפנה אני לשורה של הלכות שיצאו מלפני בימ"ש העליון.

נופך של חומרה מצוי במקרה זה בעובדה שהנאשם ביצע עבירות אשר יש שבהן כדי להכביד על הסדר הציבורי ועל ניהול משטר תקין וכמובן על עבודת המשטרה.

יחד עם זאת כמובן שכל מקרה נדון לגופו.

ברע"פ 3173/09 (הלכת פרג'ין) עמד ביהמ"ש העליון על מדיניות הענישה הראויה בעבירות על חוק הכניסה לישראל תוך ששרטט קווים מנחים לבחינת חומרת המעשה.

בתוך כך הבהיר כב' השופט רובינשטיין לגבי ההבחנה שיש לעשות בין עבירת השהייה והכניסה לבין עבירות ההעסקה, ההלנה וההסעה אשר חומרתן רבה יותר והן בבחינת עבירות של "חוטא ומחטיא את הרבים".

באשר לעבירות השהייה והכניסה התייחס כב' השופט רובינשטיין באותו פסק דין לסימני דרך אשר יש בהם כדי להתוות את הענישה הראויה בכל מקרה ומקרה.

בין השאר ציין כב' השופט שאלות שונות שעל ביהמ"ש לשאול בבואו לגזור דינו של מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין, כך למשל שאלת הסיכון הבטחוני, שאלת העבירות הנלוות, שאלת הרצידיביזם, אורך השהייה הבלתי חוקית כאשר את כל אלה יש כמובן לאזן גם עם נסיבותיו האישיות של הנאשם.

כב' השופט רובינשטיין עומד גם על כך שנמסר לו שבעבירה ראשונה של כניסה לישראל שלא כדין אף יש ואין מגישים כלל כתב אישום, אך ציין לגבי שהייה שניה: "בשהייה שניה שלא כדין העונש הראוי הוא מאסר בפועל לשם הרתעה ואורכו צריך להקבע מנסיבות המקרה והנאשם כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת יובאו בחשבון נסיבות המצוקה".

במקרה שלפני עומדת לנאשם עובדת העבר הנקי וממילא העדר כל הרשעות קודמות בעבירות על חוק הכניסה וכן יעמוד לו גם גילו הצעיר.

עוד יעמדו לימינו נסיבותיו האישיות והמצוקה הכלכלית בה שרויה משפחתו וכן העובדה שלא שהה תקופה ממושכת ונתפס באתר בניה כשהוא עובד ומכאן נוטה אני לקבל את טענת ההגנה לפיה לא התקיים הנתון שהוצג על ידי כב' השופט רובינשטיין שעניינו הסיכון הבטחוני.