מדינת ישראל נ' אזברגה(עציר)

החלטה

רקע

1.בפניי בקשה לחילוט רכב מסוג הונדה ל.ז 9554159 (להלן: "הרכב"), לפי סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

2.המשיב הורשע על-פי הודאתו במסגרת תיק זה בעבירות של איומים, גניבה מרכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת כלי פריצה, נהיגה בפזיזות ורשלנות ואי ציות לרמזור אדום. המשיב צירף תיק נוסף. במסגרת ת"פ 26855-05-12, הורשע המשיב בעבירות של גניבה מרכב, החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת מכשירי פריצה והחזקת סכין. ביום 24.3.13 נגזר דינו של המשיב.

3.הרכב הינו בבעלות אביו של המשיב, מר סאלח אזברגדה (להלן: "האב").

טענות הצדדים

4. לטענת ב"כ המבקשת, עוה"ד תמיר גינדין ונדב רייכמן, המשיב הורשע בכתב אישום מתוקן, כאשר בשני האירועים נשוא כתבי האישום, ביצע את העבירות המיוחסות לו כאשר הוא משתמש ברכב. לטענת המבקשת, מדובר בעבירות שבוצעו על רקע כלכלי. המבקשת טענה כי בחקירה ציין אביו של המשיב כי הוא בעל הרכב, וכאשר נשאל מי משתמש ברכב, השיב שהמשיב הוא שמשתמש בו. המבקשת טענה כי מי שהשתמש ברכב באופן מהותי הוא המשיב, הגם שהוא רשום על שם אביו, ולכן המשיב הוא הבעלים שהחזיק ברכב, ועל כן עתרה להורות על חילוט הרכב.

5.לטענת ב"כ המשיב, עו"ד שלומי לוי, למשיב אין טענה של זכויות ברכב, אלא טיעון של צד ג'. ב"כ המשיב טען כי מחקירתו של האב עולה כי מדובר ברכב שכל בני המשפחה משתמשים בו. כן טען כי הרכב נקנה לפני שנתיים וחצי, בעת שריצה המשיב שנת מאסר בגין הרשעה בתיק אחר. לטענת ב"כ המשיב, המבקשת צריכה הייתה להוכיח את שווי הרכב ואת שווי הנזק שבעבירות כדי לבחון אם יש מקום לחלט את הרכב. לטענתו, מדובר ברכב מסוג הונדה סיביק, שנת 2006, יד שנייה, והסולר שנגנב לא מגיע לשווי הרכב. לטענת ב"כ המשיב, מאחר שיש ספק האם הרכב הינו בבעלותו הבלעדית של המשיב, אין מקום להורות על חילוט הרכב.

6.אביו של המשיב, מר אזברגה, טען כי המשיב נוהג במרבית הזמן ברכב אחר מסוג טויוטה, ומדי פעם נוהג ברכב.

7.בהודעתו במשטרה (ת/1) אמר האב כי הוא בעל הרכב וכי הוא רשום על שמו. לדבריו, בבעלותו מספר רכבים, והוא הילדים מתחלפים ברכבים. המשיב בדרך כלל נוהג ברכב.

הכרעה ודיון

8.איני רואה מקום להיעתר לבקשה.

9.סעיף 39 לפקודה קובע:

"(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.

(ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת; ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה.

(ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע."

10.האב הינו הבעלים הרשום של הרכב, והשימוש ברכב נעשה על ידו, על-ידי המשיב ועל-ידי יתר ילדיו.

11.יפים לענייננו דברי כב' השופט מצא בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (19.5.94):

"נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולו גם בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, הקשורה בחפץ התפוס. אך חילוט חפץ עלול לפגוע, בבלי דעת, בזכותו של צד תמים, בין שהוא בעליו של החפץ ובין שהוא בעל זכות אחרת בו, שלא הייתה לו שום נגיעה לעשייה הפלילית שבעטייה החליט בית-המשפט לחלט את החפץ. פגיעה בצד תמים חורגת מגדר מטרתו של צו החילוט ומנוגדת לתפיסתה העונשית של הפקודה...".

12. במקרה דנן, לא ניתן לקבוע כי הרכב היה בשימושו הבלעדי של המשיב, או שהמשיב הוא זה שרכש את הרכב וכי בידיו "הבעלות הממשית" ברכב, בניגוד לרישום במשרד הרישוי (ר' והשוו ע"פ 6687/96 מוסא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 193 (1994); ב"ש (מח' י-ם) 4445/03 מדינת ישראל נ' לפרוח (6.7.03)). האב מסר בחקירתו במשטרה כי גם הוא וכל הילדים נוהגים ברכבים של המשפחה, וזאת על אף שמסר כי גם המשיב נוהג בדרך כלל ברכב האמור. כמו-כן, לא הוכח כי האב נתן את הרכב למשיב כאמצעי לביצוע העבירה.