מדינת ישראל נ' אוסטרומסקי(עציר)

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים בעבירות של איומים ותקיפת בת זוג.

ב"כ המשיב טענה לכרסום ממשי בראיות המצויות בידי התביעה ובהתאם עתרה לכך כי המשיב ישוחרר תוך איסור יצירת קשר עם המתלוננת והרחקה ממנה הגם שההצעה כי כי המשיב יחזור להתגורר באותו בית בו מתגוררת המתלוננת תוך שיתגורר בחדר נפרד מהחדר בו היא מתגוררת.

לחילופין עתרה ב"כ המשיב לדחיית הדיון לצורך בחינת הצגת חלופה אחרת בעניינו של המשיב.

ב"כ המבקשת טענה לקיומן של ראיות לכאורה בדמות עדות המתלוננת הנתמכת בעדויות חיצוניות ובגרסת המשיב עצמו אשר קושר את עצמו לאירועים.

אשר לחלופה טענה כי ככל שתוצג בפני בית המשפט חלופה ראויה ובהתחשב בגילו של המשיב ובמצבו הבריאותי של המשיב, ניתן יהיה לבחון אותה אלא שבעת הזו ההצעה אשר עומדת בפני בית המשפט אינה ראויה ואין בה כדי לקדם את המסוכנות הנשקפת מפני המשיב.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שנאסף באתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למשיב בכתב האישום.

ייאמר מיד כי טענה לכרסום בחומר הראיות צריכה להיות כזו לפיה ההגנה תשכנע את בית המשפט כבר בשלב זה כי אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט. רק אז יוכל בית המשפט לקבוע כי לא מתקיימת הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה או כי קיים כרסום כזה המשמיט את הקרקע מתחת היכולת להרשיע את הנאשם.

לא זה מצב הדברים בענייננו.

כאמור ההסתכלות על חומר הראיות בשלב זה אינה מכריעה במהימנות העדים. הכרעה זו שמורה להליך הפלילי העיקרי ובהליך הביניים על השופט המכריע בשאלת המעצר לבחון את חומר החקירה על פניו תוך התרשמות מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה.

אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה שהרשעה או זיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי ייתן בגרסת המתלונן, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה.

בענייננו אין ספק כי ככל שיינתן אמון בגרסת המתלוננת יוכל בית המשפט להרשיע את הנאשם ולפיכך קיימות ראיות לכאורה.

למרות הדברים הללו עיינתי בשתי הודעותיה של המתלוננת שנגבו יום לאחר יום ולא מצאתי כי קיימות בהן סתירות היורדות לשורשו של ענין ומלמדות על העדר יכולת ליתן אמון בגרסתה.

אכן עדותה השניה של המתלוננת היא רחבה יותר ובמסגרתה נמסרו פרטים אשר לא נמסרו בשלב הראשון אך אין בכך משום התנהלות חריגה של מתלוננות. מטבע הדברים הגרסה הראשונית שנלקחה מהמתלוננת ביום האירוע היא גרסה קצרה כשהמתלוננת מצויה תחת השפעתם הקשה של האירועים ויום למחרת היא נקראית בשנית לתחנת המשטרה ואז מרחיבה ומפרטת המתואר בעדותה הראשונה.

בבסיס הדברים הגרעין הקשה של העדות הוא זהה.

זאת ועוד. עדות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות כך העובדה כי אכן המשטרה הוזעקה למקום על ידי שכנים אשר אומנם מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור גרסה, אך מאשרים כי פנו למשטרה בשל בקשת המתלוננת בטענה כי הותקפה על ידי בעלה, הוא המשיב.

עוד נתמכת גרסת המתלוננת בעדות בנם המשותף של בני הזוג אשר למרות הרושם כי הוא אכן נמנע מלמסור פרטים אשר עלולים לגרום לנזק לאביו הוא המשיב, בסופו של יום מאשר את העובדה כי שמע צעקות וראה את המתלוננת יוצאת במהירות מהבית.

המתלוננת עצמה אינה מוסרת כי הבן ראה את האירוע אלא רק כי היא צעקה לו בבקשה לעזרה והבן מאשר כי אכן שמע צעקות.

אם לא די בכל אלה הרי שהמשיב עצמו קושר את עצמו לאירוע נשוא כתב האישום הגם שכופר בהפעלת אלימות.