מדינת ישראל נ' אוזן

החלטה

בפני ערר המדינה כנגד החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בקרית גת (כב' השופט א. באומגרט), מיום 21/06/11 לפיה, הורה בית משפט השלום על פסילת המשיב, לתקופה של ארבעה חודשים בלבד, במסגרת בקשת העוררת לפסילתו עד לתום ההליכים נגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

על פי הנטען בכתב האישום נהג המשיב ברכב מסחרי מסוג "איסוזו", בחניית המרכז המסחרי בקרית גת, ביום 14/03/11 בסמוך לשעה 10:30.

המשיב הסיע את רכבו לאחור בעוד שהולכת רגל, הולכת מאחורי הרכב לכיוון נסיעת רכב המשיב.

תוך כדי הסעת הרכב לאחור, פגע המשיב בהולכת הרגל, הטיחה בכביש ואזי עלה באמצעות שני גלגליו האחוריים של הרכב על הולכת הרגל, אשר נפטרה כתוצאה מהתאונה.

על פי הנטען בכתב האישום, נסע המשיב לאחור מבלי שנקט אמצעי זהירות, למרחק של 37.8 מטר, במהירות שאינה סבירה והיוצרת סיכון ולא הבחין בהולכת הרגל למרות שבהתאם לשדה הראיה שהיה לו, יכול היה להבחין בה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי העוררת בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של

המשיב עד לתום ההליכים נגדו בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודה.

בית משפט קמא, קבע כי המסוכנות העולה מנסיבות ביצוע התאונה היא גבוהה; שכן אין המדובר בקטין אותו נהג הנוסע לאחור מתקשה לראות עקב קומתו, וכן שהמשיב המשיך לנסוע לאחור גם לאחר שפגע בהולכת הרגל ואף עלה עליה עם גלגלי הרכב ועצר רק למשמע צעקות עוברים ושבים.

כמו כן, ניתן לראות מקלטת שתיעדה את התאונה בעת התרחשותה, את רכב המשיב נוסע לאחור בנסיעה ארוכה ומתמשכת וכי מקום התאונה היה הומה הולכי רגל ועל כן נדרש משנה זהירות.

בית משפט קמא קבע, כי ראיות העוררת מוצקות ועיון בתיק החקירה מלמד לא רק על מסוכנות סטטוטורית, מעצם הגשת כתב האישום, אלא גם מתוך הראיות עצמן.

בית משפט קמא קבע, כי אכן עברו התעבורתי של המשיב, בהתחשב בותק הנהיגה שלו, אינו מין המכבידים אולם, בהינתן המסוכנות הגלומה במסכת הראיות בצוותא-חדא עם עברו התעבורתי של המשיב, לא עלה בידי המשיב לשכנע את בית המשפט כי באם יושב לו רישיון הנהיגה, אין בנהיגה על ידו משום סכנה לציבור.

אף על פי כן, הורה בית משפט קמא כי: "האיזון הנכון יושג על ידי קביעת מועד להמשך פסילה ולא החלטה גורפת כי רישיון המשיב ייפסל עד לתום ההליך המשפטי. לפיכך ניתן צו כי המשיב ייפסל מלנהוג למשך ארבעה חודשים נוספים".

מכאן הערר שבפניי.

בנימוקי הערר נטען, כי טעה בית משפט קמא משקצב את תקופת הפסילה למשך ארבעה

חודשים וכי הדבר מנוגד לאמור בסעיף 46 ב לפקודה.

ב"כ המשיב טען כי המשיב נוהג 37 שנים ובעברו 16 הרשעות קודמות של ברירות משפט בלבד וכי יש בכך כדי להעיד כי המשיב אינו מסוכן וכי מתוך שיקול דעת מוטעה, בהיסח הדעת או מתוך רשלנות גרם לתאונה וכי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא נבעה מאיזון שערך בין המסוכנות העולה מהמקרה לבין עברו הלא מכביד של המשיב.

ביום 1.8.2007 נכנס לתוקפו תיקון מספר 78 לפקודת התעבורה, אשר הוסיף את סעיף 46 ב לפקודה: