מדינת ישראל נ' אדדה(עציר)

החלטה

בעתירה לגילוי ראיה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית והכשלת שוטר. על פי כתב האישום, ביום 18.7.13 בסמוך לכניסה לאזור התעשיה בקרית גת, החזיק הנאשם בהיותו במונית בסם מסוג קוקאין, במשקל 10.04 גרם נטו שלא לצריכתו העצמית, וכאשר שוטרים הורו לנהג המונית לעצור וניגשו לעבר המונית, השליך הנאשם את הסם לרצפת המונית.

ביום 19.8.13, חתם השר יצחק אהרונוביץ' על תעודת חסיון מכח סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן- הפקודה) ולפיה החליט לחסות "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהות האדם/אנשים אשר מסר/ו למשטרה את המידע המתועד בדו"חות הידיעה שמספריהם מפורטים להן, לרבות פרטים נוספים כמפורט להלן... הינם חסויים".

בהמשך פורטו בתעודה 5 דוחות ידיעה, אשר חלק מתוכנם ומועדי מסירתם חוסה.

עוד נחסו שיטות ואמצעים בנוגע להקלטות והסרטות שבוצעו בתיק, וכן כל פרט ומידע שיש בו כדי לגלות את תוכנו של חומר שסומן "ה1" לרבות זהות האנשים הנזכרים בו, פעולת החקירה המתועדת בו ותוצריה.

השר הביע דעתו כי גילוי המידע או מסירתו, יש בו כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים לסכן שלומם של בני אדם, לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ולחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה.

הסנגורית הגישה עתירה לגילוי ראיה חסויה, ובה עתרה לגילוי תוכן המידע, שעת מסירתו וזהות המקור לגבי 3 דוחות הידיעה האחרונים בתעודת החסיון (מידע מיום האירוע 18.7.13), וכן גילוי תוכנו המלא של חומר החקירה שסומן "ה1", אשר לגביו אף לא התקבלה תמצית מידע.

לטענת הסנגורית, מעורבותו של המקור המודיעיני לא הצטמצמה במקרה זה למסירת מידע בלבד, אלא הינה מעורבות של ממש. לטענתה, חשיפת המידע תסייע לנאשם להוכיח את טענות ההגנה שלו, ולהוכיח כי פעילות משטרת ישראל בעניינו היתה פסולה, באופן שימנע הרשעתו בעבירות.

הדיון בבקשה בוצע בשני שלבים של שמיעת כל אחד מהצדדים בדלתיים סגורות.

הסנגורית הציגה לעיוני "טבלת ריכוז ידיעות לסנגור", שבה למעשה נמסרו פראפרזות של דוחות הידיעה האמורים, וחלק מחומר החקירה שלטענתה מבסס את טענותיה.

הסנגורית הסבירה מדוע מהחומר שבידיה עולה כי המקור לידיעות הינו מקור מעורב, אשר בנסיבות שנוצרו היה על המשטרה להתייחס אליו לפחות כחשוד נוסף בעבירה ואת השלכת העניין על הנאשם.

שמעתי גם את ב"כ המאשימה ואת קצין המודיעין אורן בוחניק, ועיינתי בכל החומר החסוי, לרבות פרטי מקור/ות המידע.

לפי סעיף 45 לפקודה "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

על פי לשון הסעיף ועל פי ההלכה הפסוקה, בהליך של עתירה לגילוי ראיה על בית המשפט לערוך איזון בין שני אינטרסים ציבוריים חשובים ומנוגדים.

מחד, האינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי, של גילוי האמת, אשר עבורו יש לחשוף את כל חומר החקירה לנאשם ולבית המשפט, כדי שהנאשם יוכל להוכיח את חפותו ולערער את גרסת התביעה.

מאידך, עומדים האינטרסים המוגנים המפורטים בסעיפים 44 ו- 45 לפקודה, המבטאים בין היתר את טובת הציבור, כי חומר מסוים לא ייחשף ובכך יפגע בבטחון המדינה או בעניין ציבורי חשוב.

לגבי אופן ביצוע מלאכת האיזון, קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729 (להלן- הלכת ליבני) :

"עשיית צדק' בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על-כן, אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי... עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה...