מדינת ישראל נ' אברהם ציון

בפני

שופטת לאה שלזינגר שמאי

הכרעת דין

           אקדים אחרית לראשית ואומר כי החלטתי לזכות את הנאשם.

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעת נוסעים מעל המותר בניגוד לתקנה 502 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

2.         עפ"י הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום (הדו"ח - ת/1) – בתאריך 30/04/09 שעה 07:45 בערך, נהג הנאשם במונית זוטובוס מ.ר. 6051325 בשד' ירושלים בלוד כשהוא מסיע 13 נוסעים בניגוד לרשיון הרכב המתיר הסעתם של עד 10 נוסעים ברכב.

           תגובת הנאשם לדו"ח היתה: "אני עשיתי טעות, שגעו אותי".

3.         בהקראה טען הנאשם: "לא הסעתי אותם. עמדתי בתחנת אוטובוס, פתחתי את הדלת, התחילו לעלות תלמידים שעמדו בתחנה. המנוע דולק. בא רכב של משרד התחבורה והתחיל לדבר איתי פקח בגלל ההפרעה לתנועה עמדתי קצת בכביש".

4.         בישיבת ההוכחות העיד מטעם המאשימה השוטר עורך הדו"ח, צבי בלקינד עת/1, והנאשם העיד מטעם ההגנה.

5.         בעדותו, חזר עת/1 על האמור בדו"ח והעיד, כי הורה לנאשם לעצור המונית לצורך בדיקה שגרתית ובמהלך ספירת הנוסעים התברר כי יש בה 13 נוסעים מהם 3 עומדים וכי הנהג הסביר לשוטר שמדובר בתלמידים שהוא לוקח לביה"ס.

           בחקירתו הנגדית הכחיש העד את גירסת הנאשם כאילו הרכב היה ב עמידה מוחלטת בתחנה ובעת שהנאשם שוחח עם פקח משרד התחבורה עלו נוסעים לרכב ואז הגיע העד וספר את הנוסעים.

6. הנאשם שבחר להעיד, סיפר בעדותו, כי עצר בתחנת אוטובוס כדי להוריד נוסעת אולם עצר בסטיה קלה תוך שרכבו בולט מתוך מפרץ החניה לכביש ופקח של משרד התחבורה העיר לו על כך שהוא מפריע לתנועה. הנאשם שוחח איתו ובאותה עת, עלו נוסעים למונית דרך הדלת הפתוחה, מבלי שהנאשם חש בכך.

לטענתו השוטר לא ערך את ההזמנה לדין במקום העבירה א ל א בתחנת המשטרה והדברים שנרשמו כאילו הם תגובתו לא נאמרו על ידו מעולם.