מדינת ישראל נ' אברהם(עציר)

הכרעת דין

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות איומים כלפי אשתו, הגברת איריס אברהם (להלן: "המתלוננת") בארבע הזדמנויות שונות (הגם שהמאשימה יחסה לנאשם בהוראת החיקוק שתי עבירות של איומים בלבד, כלומר ראתה בכל המסכת נשוא יום 26.10.2010 בבית המשפט כעבירה אחת).

אחד המקרים, המנוי בסעיף 4 לעובדות כתב האישום, מדבר על איום בשיחה טלפונית עם העובדת הסוציאלית. העובדת הסוציאלית לא התייצבה לעדות ולא דחיתי הדיון לשם התיצבותה.

על כן אין מחלוקת שלא הובאו ראיות לשיחה הטלפונית ולפיכך הנאשם מזוכה מאירוע זה.

האירועים האחרים מתייחסים כולם ליום 26.10.2009, יום בו התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה.

על פי כתב האישום, איים הנאשם על המתלוננת בשלוש הזדמנויות שונות, כלהלן:

במסדרון בית המשפט, טרם הדיון, בכך שאמר לה "תמות נפשי עם פלשתין... כל כלב יבוא היום שלו... אני לא רוצה את הבנות האלה, בנות של זונה... לא אכפת לי שלבנות לא יהיה אמא..." (כך במקור – מ.ל), תוך שהנאשם מעביר ידו על גרונו בתנועת שיסוף;

במהלך הדיון המשפטי, באולם בית המשפט, עת הנאשם העביר ידו על גרונו בתנועת שיסוף;

לאחר הדיון, בעת היציאה מהאולם, אמר הנאשם למתלוננת "אם אני מחליט לעשות משהו, אז אני יעשה את זה מתי שאני רוצה".

מטעם התביעה העידו לעניין העבירות המתלוננת ועורכת דינה, הגברת אסתר אלמדון (להלן: "עורכת הדין"), בעוד שמטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד.

בסיכומו של דבר הגעתי למסקנה כי יש להרשיע הנאשם רק בעבירות לגביהן יש תימוכין לגרסת המתלוננת בעדות עורכת הדין.

למסקנה זו הגעתי בהתחשב בכך שמחד גיסא הן המתלוננת והן עורכת הדין הותירו בי רושם אמין, אך מאידך גיסא לא מצאתי לנכון לסמוך מימצא על גרסת המתלוננת בלבד, מקום בו זו לא נתמכת בראיות נוספות, לאור הנסיבות כפי שיובהר להלן.

אתייחס לכל אירוע בנפרד.

א.אירוע ראשון: טרם הדיון

המתלוננת העידה שהנאשם אמר לה במסדרון "תמות נפשי עם פלישתים, כל כלב יבוא היום שלו, מה שצריך ייעשה בזמן שלו..." (שורות 26-27 בעמוד 32 לפרוטוקול יום 8.3.2010. כל האיזכורים, אם לא צוין אחרת, הם מפרוטוקול ישיבה זו).

המתלוננת הדגישה כי את הדברים הללו "כולנו שמענו. אני, העו"ד, כולם, גם אתה" (עו"ד אבוש – מ.ל, שורות 10-11 בעמוד 40 לפרוטוקול).

והנה, עורכת הדין, שלכאורה שמעה את כל הדברים, העידה כך: "מה ששמעתי זה שהוא (הנאשם - מ.ל) מהרכוש לא מתכוון לתת לה שום דבר. כי זה מהזיעה שלו, מהעבודה שלו ועוד שהוא אמר בעניין הזה תמות נפשי עם פלישתים" (שורות 1-3 בעמוד 6 לפרוטוקול. ההדגשה שלי – מ.ל).

עורכת הדין הוסיפה כי לא שמעה דברים נוספים, לבד מקללות עליהן חזר הנאשם בכל הזדמנות, וכן שלא הבחינה בתנועת שיסוף הגרון, הגם שהמתלוננת "פנתה אלי ואמרה לי ראית, ראית מה שהוא עשה. היא אמרה, אני לא ראיתי ואני חוזרת שאני לא ראיתי. היא ציינה בפני שהוא סימן לה תנועות של שחיטה לעבר, מתחת לצוואר, אני לא ראיתי את זה" (שורות 25-27 בעמוד 5 לפרוטוקול).

מאחר וגם לגרסת המתלוננת וגם על פי עדות עורכת הדין דברי הנאשם נאמרו בקול רם, כשהמתלוננת עומדת על כך שעורכת הדין שמעה הדברים, וכאמור לעיל עורכת הדין שמעה רק את האמירה "תמות נפשי עם פלישתים", לא אוכל לקבוע מעבר לספק סביר כי הנאשם אמר מעבר לכך, כמו גם שעשה את תנועת שיסוף הגרון.

השאלה היא האם אמירה זו, בהקשר בו נאמרה, מהווה איום כמשמעו בסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").