מדינת ישראל נ' אבו שיחה(עציר)

גזר דין

1.הנאשם הורשע על פי הודייתו בעבירה של כניסה לישראל וישיבה בה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952.

הנאשם, תושב יהודה ושומרון, הורשע כאמור בכך שבתאריך 03.07.2010, באוטובוס מבאר-שבע לאילת אשר הגיע למחסום הצפוני בכניסה לעיר אילת, שהה בישראל כשאין בידו אישור כניסה או שהיה על פי דין.

2.הנאשם הודה מיד לאחר הקראת כתב האישום, בעובדות כתב האישום.

3.הנאשם יליד 1983 ונעדר עבר פלילי, אך יחד עם זאת נטען בפניי כי אין זו הפעם הראשונה כי הנאשם נכנס לישראל שלא כדין ועל עובדה זו אין חולק.

4.על פי ת/3 בתאריך 01.01.2008, נכנס הנאשם לישראל שלא כחוק והתיק כנגדו נסגר שבנימוקים נכתב: "אין עניין לציבור".

5.ב"כ המאשימה עותר להשית על הנאשם מאסר בפועל אשר לא יפחת מ – 7 שבועות ואף יותר מכך.

6.ב"כ המאשימה טוען כי מדובר במכת מדינה וכוחות הבטחון עושות ימים כלילות למיגור התופעה של כניסה לישראל שלא כחוק ומפנה לפוטנציאל הסיכון הגלום בכניסה לישראל שלא כדין.

7.ב"כ הנאשם טוען, כי במכלול נסיבותיו של נאשם זה יש להגיע למסקנה כי ניתן להסתפק בימי מעצרו החל מיום 03.07.2010 ולהטיל על הנאשם מאסר מותנה.

8.שני הצדדים מפנים לרע"פ 3173/09 פראגין נ' מ"י (לא פורסם – 2009). ב"כ המאשימה מפנה להלכה האמורה לתמיכה בעתירתו למאסר שלא יפחת מ – 7 שבועות וב"כ הנאשם מפנה לקביעות בפסק הדין אשר עניינן ההלכה כי הענישה היא אינדיבידואלית ויש להתחשב בנסיבותיו של הנאשם ומפנה לפרמטרים שנקבעו בהלכה האמורה להקלה בעונש שהם היעדר עבר פלילי, היעדר עבירות נלוות ואורך השהיה בישראל.

עוד מוסיף ב"כ הנאשם, כי הנאשם נתפס במחסום הכניסה בתוך אוטובוס ציבורי והוא אפילו לא הספיק לשהות בישראל מעבר לאותה נסיעה באוטובוס.

9.לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את מכלול הנסיבות שהובאו בפניי, אני סבור כי אין להסתפק בימי מעצרו של הנאשם עד כה, ומנגד אינני סבור כי הענישה צריכה להיות בהיקף לה עותר ב"כ המאשימה.

10.הענישה היא לעולם אינדיבידואלית ומשמשים בה שיקולים שונים, וכל מקרה לפי נסיבותיו. לעתים שיקולים אלו משלימים ולעתים הם עומדים בסתירה אחד לשני.

11.אין חולק כי ענישה איננה עניין לתעריפים, לא בכלל וגם לא בעבירות מסוג זה.

אינני סבור כי יש לגזור מהמספר המדוייק של ימי המאסר אשר נגזרו ברע"פ 3173/09 את עונשו של הנאשם שבפניי.

לטעמי, ענישה זהה אינה מבטאת את עקרון השוויון בענישה. אני סבור כי ענישה זהה יתכן ומשרתת מראית פני דברים, ואולם השוויון בענישה הוא שוויון מהותי ולא שוויון טכני, כמו גם לא שוויון מספרי.

הנסיון לגזור ענישה שווה, טכנית מספרית, בין נאשמים שונים, הוא נסיון שאיננו מתיישב לטעמי עם עקרון השוויון. השוויון הינו במהות. במסגרת מלאכת גזירת הדין על ביהמ"ש להביא את השיקולים השונים ולשקללם תוך מתן דגש על אלו הראויים לדגש במקרה הספציפי, ותוצאת גזר הדין הינה תוצאה מהותית של מכלול הנסיבות.

נסיבות אישיות, נסיבות ביצוע העבירה, עבר פלילי, שיקולים הצופים פני עבר, שיקולים הצופים פני עתיד, שיקולי שיקום ושיקולי הרתעה, כל אלו משמשים בענישה של כל נאשם, כל אחד לפי עניינו הפרטני ונסיבותיו הוא.

12.ביחס לאינדיבידואליות שבענישה, אין אלא להפנות לרע"פ 3173/09 אותו מצטטים ב"כ הצדדים, ולפסקי הדין המובאים במסגרתו. מדובר בעקרון יסוד בשיטה המשפטית הנוהגת, ומכאן שעל ביהמ"ש לבחון באופן מהותי נסיבותיו של כל נאשם.

13.בענייננו, מדובר בנאשם צעיר יליד 1983, שאני למד כי הוא אב לילדים והוא מבקש להתפרנס. לא מצאתי אינדיקציה לביצוע עבירות נלוות, ולא נשמעה, גם לא מפי ב"כ המאשימה כל טענה ביחס לנאשם ספציפי זה בדבר קיומן של כוונות אחרות לכניסתו לישראל.