מדינת ישראל נ' אבו סעדה

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש (להלן: "הנאשם") ביום 7/12/11.

הנאשם טוען כי כלל לא ידע על המשפט, לא קיבל זימון אליו והפעם הראשונה בה נודע לו עליו הוא כאשר ניגש לראיות עבודה והתבקש להוציא רישום מעודכן של מצב רישיונו (סעיף 2 לבקשה). עוד טוען הנאשם כי הוא כופר בהאשמות המיוחסות לו וטוען כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום לו לעיוות דין.

לאחר העיון בבקשה ובצרופותיה ובתיק בית המשפט נדחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

נראה כי הבקשה לוקה באיחור מסויים, על הנאשם היה להגישה בתוך 30 יום. הרישום בתיק מלמד כי כאמור כי הנאשם ידע על/זומן למשפטו לאחר שזומן אליו ביום 20/11/11, גם בהינתן 15 יום מאז משלוח ההזמנה, הבקשה הוגשה באיחור רק ביום 24/1/12. אך לא בכך העיקר. הבקשה אינה עומדת בשני הפרמטרים העיקריים הקבועים בסעיף 130 (ח) לחסד"פ, כפי שיובהר להלן.

באשר להעדר התייצבות ולזימון הנאשם – הנאשם זומן כדין באמצעות שליחת הזמנה לדין לכתובתו בדואר רשום. הנאשם לא סתר את חזקת המסירה הקבועה בדין, הקובעת כי רואים אותו כמי שזומן כדין (תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי). הנטל לסתור חזקה זו הוא על הנאשם והוא כאמור לא סתר אותה (רע"פ 805/09 פרפרה נ' מדינת ישראל (2009); רע"פ 4474/05 חן רובין נ' מדינת ישראל).

באשר לשאלת עיוות הדין – הנאשם טוען באופן כללי כי נגרם לו עיוות דין, כמו כן, כפר באופן כללי. אין התייחסות פרטנית לאירוע עצמו, אין התייחסות לראיות ולסיכויי הגנה, הנאשם לא הראה, כי לו נוהל ההליך היתה התוצאה שונה מבחינתו.

חובת הנאשם בבקשה מסוג זה להיכבד ולפרט את הגנתו, על מנת שבית המשפט ישתכנע, כי יש טעם של ממש, בהנעה מחודשת של ההליך הפלילי על מנת למנוע עיוות דין. כפירה כללית לא די בה (רע"פ 9142/01 איטליא סוריא נ' מדינת ישראל; רע"פ 1773/04 אסמעיל אלעוברה נ' מדינת ישראל (2004).

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: