מדינת ישראל נ' אבו סבית

החלטה

בפני בקשה לבטול כתב האישום עקב פגם בהגשתו, במסגרת טענה מקדמית בטרם מענה לכתב האישום.

כתב האישום ענינו התחזות והונאה במבחן "אמירים" לאנגלית, אשר נערך לצורך למודי תואר אקדמי על ידי המרכז הארצי לבחינות ולהארכה.

תמצית טענת ההגנה הינה, כי תיק החקירה שהוביל לאישום זה נפתח בעקבות תלונה שהועברה מעובדת המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, נסגר מעילה של "חוסר אשמה", על החלטת הסגירה הוגש ערר על ידי ב"כ המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, בעקבות הערר החליט ראש צוות חקירות ביחידת הונאה דרום במשטרת ישראל לפתוח תיק החקירה מחדש, מה שהוביל להגשת כתב האישום.

לטענת ההגנה, התלונה הוגשה על ידי מי שהינה עובדת המרכז הארצי לבחינות ולהערכה ולא על ידי המרכז עצמו, כך שהערר הוגש על ידי מי שאינו המתלונן, לא זו אלא שההחלטה בערר התקבלה על ידי גורם שאיננו מוסמך. עוד נטען, כי הערר הוגש באיחור, וכי לא נשלח מכתב ידוע בדבר הכוונה להעמיד לדין. משכך, לטענתה, יש לבטל כתב האישום.

טענות ההגנה הועברו לתגובת המאשימה, אשר מסרה, כי ההחלטה הראשונה שלא להמשיך בחקירה נתקבלה על ידי היחידה החוקרת, בעקבות פנית המרכז הארצי לבחינות ולהערכה נערכה בחינה מחדש של התיק, והוחלט לחדש החקירה, התיק הועבר לפרקליטות המחוז אשר הגישה כתב אישום, לאחר משלוח מכתב ידוע לנאשמת. עוד נטען, כי הערר לא הוגש באיחור, היות שההחלטה על סגירת התיק התקבלה אצל המרכז הארצי לבחינות ולהערכה רק ביום 19.01.2012, ואילו הערר הוגש בתאריך 08.02.2012.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, לא מצאתי כי נפל פגם בהשתלשלות שהובילה להגשת כתב האישום בתיק זה.

רשות מנהלית כלשהי, ובכלל זה משטרת ישראל, רשאית לשקול החלטתה פעם נוספת, כולל החלטה לענין סגירת תיק, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ראה, לענין זה, בג"צ 844/86 דותן נ' היועמ"ש, פ"ד מא(3) 219, וכן ע.פ. (ת"א) 545/98 מ"י נ' פינקלשטיין.

סמכות הערר הנתונה לפרקליטות המדינה על פי דין, באה להוסיף על סמכות זו, ולא לגרוע ממנה, ואף לאחר התיקונים שנערכו בחוק סדר הדין הפלילי בנוגע לסמכויות הערר ולחובת השמוע, נפסק, כי אין שנוי בהלכה המאפשרת למשטרה לשקול מחדש החלטת סגירה של תיק. ראה, לענין זה, ע.פ. (ת"א) 70114/08 מ"י נ' גורה.

אשר לשוני בזהות המתלונן, לא ירדתי לסוף דעתה של ההגנה לענין זה, מה בין עובדת המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, שהגישה התלונה, לבין ב"כ המרכז הנ"ל שהגיש הערר. ברור, כי אישיות משפטית יכולה לפעול רק באמצעות בני אדם הממלאים תפקיד הקשור אליה. גם לו היה שוני בגורם הפונה אל המשטרה בבקשה לבדוק מחדש החלטתה, איני רואה בכך כל חריגה ממנהל תקין, וההיפך הוא הנכון – על משטרת ישראל להתיחס לכל פניה המגיעה אליה מגורם בעל זיקה לאירועים.

אשר לטענות בדבר האיחור בהגשת הערר או אי-משלוח מכתב ידוע, נטען על ידי התביעה, כי הערר הוגש במועד וכי מכתב ידוע נשלח, ואין בידי בית המשפט ראיות לסתור טענות אלה. אוסיף, כי על פניו המדובר בעבירות מסוג עוון, שאינן מחיבות קיום שמוע על פי דין, ואשר למועד הגשת הערר – הוא איננו רחוק מהחלטת הסגירה, שהתקבלה ביום 21.12.2009, כך שגם אם היה איחור קל (ואינני קובע, כאמור, כי כך היה) – אין בו כדי ליצור אינטרס הסתמכות בעצמה כזו, שיביא לפסלות ההחלטה.

מכל המקובץ – הנני להורות על דחית הטענה המקדמית.

כאמור בהחלטתי בסיום הדיון האחרון, תהיה ההגנה ערוכה למענה ולדיון לפי סעיף 144 לחסד"פ במועד הבא הקבוע ליום ה' שבט תשע"ב – 26.01.2012, שעה 10:00.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ב, 26 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: