מדינת ישראל נ' אבו לטייף

החלטה

ההליך

מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת בית אור), בתיק 16619-02-13 מיום 16.11.08, בה הוחלט להורות להעביר לעיון המשיב את כל חומר החקירה המבוקש על ידו.

העובדות

ביום 15.4.13 הוגש נגד המשיב ואחר כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים. ביום 31.12.12 נגזר דינו של האחר, במסגרת הסדר טיעון.

לפי המתואר בכתב האישום, בוצע חיפוש בביתם של המשיב והאחר, כאשר לחיפוש התלווה כלב לגילוי סמים. המשיב והאחר דרשו מהשוטרים להוציא את הכלב מהבית, תוך שהפריעו לשוטרים לבצע את החיפוש. השוטרים ביקשו מהמשיב והאחר לעזוב את המקום, ובתגובה תקף המשיב שני שוטרים ואיים עליהם. בעקבות זאת, נעצרו המשיב והאחר, והחיפוש התחדש, אך לא נתפס דבר במהלך החיפוש.

לאחר הגשת כתב האישום, נמסר תיק החקירה במלואו לידי ב"כ המשיב, למעט חומרים שלגביהם הוצאה תעודת חיסיון ביום 1.7.12.

לטענת העוררת:

1.ביום 10.12.12, הגיש המשיב בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיך 74 לחסד"פ, בה ביקש לקבל לידיו חומרי חקירה שונים שאינם מצויים בתיק החקירה.

ביום 12.12.13, קבעה השופטת בית אור, כי על העוררת להגיב לבקשה תוך 7 ימים, ואולם בשל תקלה, ההחלטה התקבלה במשרדי העוררת אך ביום 20.2.13, וביקשה ארכה למתן התגובה.

ביום 25.2.13, התקבלה החלטת השופטת בית אור, בהעדר תגובת העוררת.

ביום 10.4.13 הועברו לידי ב"כ המשיב כלל חומרי החקירה, פרט לנוהל המשטרתי לעריכת חיפוש על ידי כלב (להלן: "הנוהל"), זאת בשל התנגדות המחלקה המשפטית במשטרה להעביר נוהל זה בשל היותו מסווג כ"שמור".

בית משפט השלום הורה להעביר גם נוהל זה לידי ב"כ המשיב במסגרת חומר חקירה, ללא תגובת העוררת ומכאן הערר.

2.שגה בית משפט השלום בכך שקבע כי יש להעביר את חומר החקירה במלואו, לרבות הנוהל הארמור, ללא תגובת העוררת, בלי לקיים דיון, ובלי שהתקבלו נימוקים לשיהוי בבקשת המשיב לקבלת חומר החקירה לקראת סיומה של פרשת התביעה. בבש"פ 3484/04 מרדכי חזן נ' מדינת ישראל נקבע כי בהעדר נסיבות מיוחדות יש להגיש את הבקשה בסמוך להגשת כתב האישום. מעבר לכך, אין מדובר בזכות מוחלטת אשר חלה על כל חומר חקירה באשר הוא, ונדרש כי החומר ישפיע על בירור האישום נגד הנאשם. כמו כן, בענייננו מדובר בנוהל משטרתי פנימי המסווג כ"שמור" ואינו נגיש לציבור על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח -1988, מה גם, שהתיק המתנהל נגד המשיב הינו תיק אלימות כלפי שוטרים ואיומים ואינו קשור לחיפוש שהוצא בצו שיפוטי, ואין לפרטי נוהל החיפוש המשטרתי כל משמעות לבירור אשמתו של המשיב.

3.בדיון ביום 1.5.13, חזרה ב"כ העוררת על נימוקי הערר, וביקש לקבוע כי לאור הנסיבות, אין להעביר את הנוהל, שאינו מהוה חומר חקירה. ביחס לשיהוי בהגשת הערר, טען ב"כ העוררת כי הוגשה בקשה למתן ארכה.

לטענת ב"כ המשיב:

יש לדחות את הערר ולהותיר החלטת ביהמ"ש קמא על כנה. החלטת בימ"ש השלום התקבלה ביום 25.2.13, בעוד שהערר הוגש רק ביום 25.4.13. בנוסף, ביום 10.4.13, קבע השופט ליבדרו (ביהמ"ש שלום ב"ש) בתיק העיקרי, כי המאשימה תגיש בקשה באשר לחומר החקירה תוך 3 ימים, אולם בקשה שכזו לא הוגשה.

לגופו של עניין טען, כי הנוהל מהווה חומר חקירה. הכלב הוכנס לבית המשיב לצורך חיפוש, והמשיב התנגד להכנסת הכלב מסיבות דתיות. היה ניתן לוותר על הכנסת הכלב ולבצע את החיפוש באמצעות שוטרים. לשני השוטרים העידו קיימות הרשעות משמעתיות על אי קיום הוראה, ובה במידה והשוטרים פעלו שלא בהתאם לנוהל, היה למשיב זכות להתנגד לחיפוש.

דיון

לאחר שעיינתי בחומר שהועמד לעיוני, לרבות הנוהל מושא הערר, נראה לי כי יש לקבל את הערר.