מדינת ישראל נ' אבו הניה(עציר)

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות הבאות:

א.כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952.

ב.גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ג.נהיגה פוחזת של רכב, לפי סעיף 338 (א)(1) לחוק העונשין.

ד.הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

על-פי המתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, חברת ש.ארזים הינה בעלת טנדר מסוג מיצובישי (להלן: "הרכב"). בתאריך ה- 3.2.13, סמוך לשעה 03:45, ברחוב בפתח תקווה, גנבו הנאשם ואחר שזהותו אינה ידועה (להלן: "האחר") את הרכב, ניסו ללא הצלחה לנתק את האזעקה והניעו את הרכב. לאחר שהותנע הרכב, נכנס הנאשם לרכב ונהג בו ללא רישיון נהיגה. האחר נכנס לרכב נוסף ונסע מהמקום. בהמשך, בשעה 03:47, בעוד הנאשם נוהג ברכב ונוסע בכביש 40 לכיוון צומת סירקין, החל מרדף משטרתי אחרי הרכב, בעוד השוטרים דולקים אחריו באורות כחולים מהבהבים וכורזים לו לעצור בצד. משכרזו השוטרים לרכב לעצור בצד, פתח הנאשם בנסיעה מהירה והחל להימלט כשהוא נוהג במהירות. או אז, בהגיעו לעיקול שמאלה ביציאה לכביש 444, איבד הנאשם שליטה על הרכב, התנגש במעקה הבטיחות בעוצמה כזו שגרמה לרכב להסתחרר עד שנעצר בצדו השני של הכביש. מיד ובסמוך, פתח הנאשם את דלת הרכב וניסה להימלט עד שנלכד במרחק של כ-10 מטרים מהרכב הגנוב. בנסיבות אלו, שהה הנאשם בישראל שלא כדין.

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד קרן פינקלס, מדובר בנאשם שלא רק גנב רכב, אלא התנהל אחריו מרדף. לאחר אותו מרדף, בו הנאשם איבד שליטה על הרכב, הסתחרר ונעצר הצד השני של הכביש, הנאשם פתח את דלת הרכב וניסה להימלט מהשוטרים שלכדו אותו לאחר 10 מטרים. בשל המרדף והבריחה של הנאשם מהשוטרים, תיק זה חמור יותר מאשר תיק "רגיל" של גניבת רכב. יש להתייחס לעובדה שהנאשם לא הגיע לבדו, אלא פעל כחלק מחוליה, דבר אשר משווה תחכום ותכנון לעבירות. המטרה של הנאשם הייתה להעביר את הרכב לשטחי הרשות. יש ליתן את הדעת אף לשאלה מה היה קורה אם השוטרים לא היו מצליחים לעצור את הנאשם, לנזק שהיה עלול להיגרם. מדובר בעבירות שהינן קלות לביצוע ויש להרתיע את המבצעים אותן כי מי שנתפס, ירצה שנים רבות בכלא. הנזק שנגרם לרכב "מתגלגל" על כתפי הציבור בדמות פרמיות. המאשימה טענה כי מתחם העונש הראוי לכלל העבירות הינו בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל. המאשימה עתרה להטלת מאסר בפועל, מאסר מותנה ממושך ומרתיע, קנס ופיצוי.

לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד ג'אבר הלאל, הנאשם צעיר לימים, יליד 1989, נעדר כל עבר פלילי וזה לו מעצרו הראשון והסתבכותו הראשונה. מדובר באירוע חריג שאינו מאפיין את אורחות חייו של הנאשם. הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן בהזדמנות הראשונה. מדובר בנאשם שהביע חרטה והפנים את הפסול שבמעשיו. הנאשם ביצע את העבירות על רקע מצב כלכלי קשה מאוד. הנאשם סובל ממצב בריאותי קשה, נקבעו לו 28% נכות והוא סובל מחבלות ברגלו (נ/1). הנאשם אמנם אינו מורשה לנהיגה בישראל, אך הוא מורשה לנהוג ברשות הפלשתינית וזוהי נסיבה לקולא לעומת אדם שאינו מורשה לנהיגה כלל. לרכב לא נגרם נזק מלבד להנעת הרכב והדבר אף מתבטא בחומרי החקירה (נ/2). לא מדובר בחוליה שביצעה את העבירות, אלא יחד עם הנאשם נכח רק אדם נוסף.

הנאשם עצמו הביע חרטה על מעשיו.

דיון וגזירת הדין

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממשית, וזאת לצד עונשים נלווים.

בקביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. במקרה דנן, הערכים החברתיים אשר נפגעו הינם הגנה על זכות הקניין, ביטחונו של ציבור המשתמשים בדרך, וכן זכותה של מדינה ריבונית לקבוע את זהות הבאים בשעריה.

בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי נגרמה פגיעה משמעותית בערכים המוגנים. הנאשם שהה שלא כדין בישראל, כאשר מטרת שהייתו הייתה גניבת רכב. כדי לפרוץ לרכב, הנאשם חיבל במנעול דלת הרכב. הנאשם המשיך בנסיעה גם לאחר שהשוטרים דלקו אחריו וסימנו לו לעצור. גם כאשר הנאשם איבד שליטה על הרכב, הסתחרר והתנגש במעקה הבטיחות שבצד השני של הכביש, הנאשם לא עצר ושב וניסה להימלט מהשוטרים.

השילוב של עבירות רכוש ועבירות הכניסה לישראל יוצר חומרה של ממש. בעניין זה יש להדגיש כי בתי המשפט נוהגים בגישה סלחנית ומקלה כלפי שוהים בלתי חוקיים, נעדרי עבר פלילי, אשר מובאים לדין בגין עבירות של כניסה לישראל בלבד, ללא עבירות נלוות. הגישה השיפוטית הינה שיש לנהוג במידת הרחמים כלפי אדם אשר נכנס לישראל אך ורק כדי לשבור שבר ולהביא לחם לביתו בדרך של עבודה. ברם, גישה זו אינה יכולה להיוותר על כנה במקרה של נאשם אשר נכנס לישראל כדי לבצע עבירות רכוש אשר פוגעות בציבור בישראל. במקרים מסוג זה, נדרשת ענישה מחמירה יותר, שיהיה בה כדי להלום את חומרת המעשים וכדי להרתיע מביצוע מעשים דומים בעתיד.

10.לעניין הפגיעה בתחושת הביטחון של הציבור בעקבות עבירות רכוש מסוג זה, והצורך בהתייחסות שיפוטית הולמת, יפים דברי כב' השופט יצחק עמית בבש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (8.1.10), אשר נאמרו אמנם במסגרת הליכי מעצר, ואולם כוחם יפה אף לסוגיית הענישה:

"... שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב"'מכה" הראשונה. "פתאום קם אדם בבוקר ומוצא..." שמכוניתו חלפה עם הרוח, או במקרה הטוב, נפרצה ותכולתה נשדדה. חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס שנגרמו למי שנפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה".

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשי מאסר בפועל לתקופות ממשיות, כמפורט להלן: