מדינת ישראל נ' אבו דבאי

פרוטוקול

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום והורשע בביצוע עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג- 1973 (להלן:"פקודת הסמים") וכן בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בתאריך 02/01/09, הגיעו שוטרים לבניין בו מתגורר הנאשם בנצרת. באותן נסיבות החזיק הנאשם בביתו, בשקית ניילון, סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 10.25 גרם נטו וזאת שלא לצריכה עצמית וללא היתר כדין. משהבחין הנאשם בשוטרים שהקיפו את הבניין, זרק את הסמים מחלון ביתו.

תסקיר שירות המבחן:

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הינו כבן 33, נשוי ואב ל-5 ילדים בני 1-10. לטענת הנאשם, בעת האירוע נהג לצרוך הרואין על בסיס יומיומי.

הנאשם הביע בפניו חרטה ביחס למעורבותו בעבירה והסביר את השימוש בסם כצורך על מנת להירגע בעת שהיה שרוי במשבר כלכלי. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מתקשה להכיר בחומרת העבירה ובהשלכותיה, אינו מחובר למשמעות השימוש בהרואין ומתייחס לכך בקלות דעת. הנאשם חש כי אין לו צורך בקבלת טיפול. בבדיקת שתן יחידה שנתן לא נמצאו שרידי סם.

שירות המבחן סבור כי הנאשם אינו בשל כיום לקבלת עזרה וטיפול, לא בא בהמלצה לאי הרשעתו והמליץ על ענישה שתגדיר לנאשם גבולות ברורים, בדמות מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות.

טיעונים לעונש:

ב"כ התביעה טען כי לאור העדר מוטיבציה מצד הנאשם לשיקום והקלות ראש בה הוא רואה את השימוש בסם ההרואין, קיים סיכוי גבוה להישנות עבירות אלו בעתיד. עוד טען, כי בעבירות סמים, נסוגות נסיבותיו האישיות של הנאשם מפני חומרת העבירות. התביעה בקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל, מאסר על תנאי מרתיע, קנס, התחייבות ופסילה.

ב"כ הנאשם טען כי חרף התרשמותו של שירות המבחן, הנאשם מודע לחומרת מעשיו ורוצה להפסיק את השימוש בסם. הנאשם מעוניין שמשפחתו לא תדע על כך ולכן טען, כי איננו זקוק לטיפול. הנאשם אף נבדק ולא נמצאו אצלו שרידי סם. המדובר באדם נורמטיבי, אב לחמישה אשר עובד ומתפרנס בכבוד. המדובר בשימוש בסמים ולא בסחר ועל כן פסקי הדין אשר צורפו על ידי ב"כ התביעה אינם רלוונטיים. הסנגור ביקש להימנע מהטלת מאסר בפועל, אשר עלול למוטט את משפחתו כלכלית ולחילופין במידה ובית המשפט יחליט להטילו, ביקש להמירו בעבודות שירות.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה, המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21/8/85), נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתארו אז) כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת".

בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח', פ"ד נ (3) 682, קבע בית המשפט העליון כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו, זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן".

סיכומו של דבר, נראה כי הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט בבחנו את נסיבותיו האישיות של הנאשם, השיקולים הנזכרים בהלכת תמר כתב הנ"ל, האינטרס הציבורי והיחס בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעה, ואף זו אינה רשימה סגורה וממצה.

מן הכלל אל הפרט: