מדינת ישראל נ' אבו דאהש ואח'

החלטה

מתיר את כתב האישום כאמור לעיל.

ניתנה והודעה היום ט"ו טבת תשע"א, 22/12/2010 במעמד הנוכחים.

יחיאל ליפשיץ, שופט

הכרעת דין

על יסוד הודיית הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן, אני מרשיע את כל הנאשמים בעבירה שיוחסה להם – הובלת חומרי נפץ ועיסוק בחומר נפץ שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 10 + 19 (א) לחוק חומרי נפץ, תשי"ד – 1954 + סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

כמו כן, ובנוסף לאמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם 1 בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג – 1973.

ניתנה והודעה היום ט"ו טבת תשע"א, 22/12/2010 במעמד הנוכחים.

יחיאל ליפשיץ, שופט

גזר דין

1.הנאשמים הורשעו, על פי הודייתם, בעבירה של הובלת חומרי נפץ ועיסוק בחומר נפץ שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 19 + 19 לחוק חומרי נפץ, תשי"ד – 1954 + סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בנוסף, הורשע נאשם 1 בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית.

2.על פי עובדות כתב האישום המתוקן, נסעו הנאשמים ברכב אחד ביום 28.4.10, לפנות בוקר, כשהם מחזיקים "פגז זיקוקים בקוטר 70 מ"מ שאליו מחובר פתיל באורך של כ – 160 מ"מ...".

3.עיון בחוות הדעת ובהודעתו של החבלן אשר התייחס לחפץ לעיל (ראה המסמכים שסומנו במקובץ נ/1), מעלה, כי מדובר בזיקוק המשמש בד"כ למטרות הנאה כגון: ימי עצמאות, חגיגות שונות ועוד. אותו זיקוק, המכונה בעגה המקצועית, כפגז זיקוק, אמור להיות משווק ומופעל ע"י אנשים שקיבלו היתר כחוק מהרשויות המתאימות.

4.לא היה חולק, ועובדה שהנאשמים הודו בכך, כי החזקת אותו זיקוק מהווה עבירה על חוק חומרי נפץ, והעונש המקסימאלי בגין עבירה זו, הוא שנתיים מאסר. יחד עם זאת, טענו ב"כ הנאשמים, כי מדובר בעבירה שאינה חמורה באופן יחסי, וגם אם שגו בכך הנאשמים, הרי שמדובר בזיקוק אשר בו נעשה שימוש באירועים שאינם פלילים כעיקרון וכיוצ'.

5.מנגד, ב"כ המאשימה עמדה על החומרה שבעבירה וכן הפנתה לכיתוב שהיה על הזיקוק, שם נרשם "פעם שניה אתה מת". משום נסיבות אלה, טענה ב"כ המאשימה, כי במקרה זה יש להטיל ענישה שונה ממה שב"כ מטילים במקרים שכאלה ולכן התבקש ביהמ"ש להשית עונש של מאסר בפועל.

6.אקדים ואעיר, שתי הערות.

6.1ראשית, בין השורות ניתן היה להבין מטיעוני ב"כ המאשימה, כי כנגד הנאשמים היו חשדות, שככל הנראה, היו רחבות יותר ממה שבסופו של דבר ניתן היה לייחס להם וממה שהם הואשמו בסופו של דבר. אין בכוונתי להתייחס להשערות או רמיזות אלה. מה שמצוי בפניי, הן עובדות כתב האישום בלבד. כפי שביהמ"ש אינו מתיר, לעיתים, לב"כ נאשמים לטעון טענות עובדתיות שחורגות מכתב האישום, כך לא אתייחס לטענות שכאלה, הבאות מפי המאשימה. (וראה בנדון, בשינויים המחוייבים, את ע"פ 8314/03, בן עוואד נ' מדינת ישראל).

6.2שנית, איני מקבל את "ההבנה" שבה התייחסו ב"כ הנאשמים לנוהג, שבו נעשה שימוש, באירועים אחרים, כגון: חגים, חגיגות, וכיוצ' בזיקוקים כגון זה שנתפס במקרה זה.

מדובר בנוהג פסול, שיש להוקיעו, וכפי שעולה מתיק זה, גם יש לו אספקטים פלילים.

7.ככל שהדברים נוגעים לתיק זה, ולנסיבות הענין, הרי שכפי שנטען ע"י ב"כ הצדדים, הרי שהנאשמים היו עצורים תקופה לא מבוטלת בגין תיק זה. אני סבור, כי לנסיבה זו, יש משמעות כבדת משקל לענין העונש. יש להניח, כי בעקבות תקופת מעצר זו, בה שהו הנאשמים בתנאי מעצר, שמן המפורסמות, אינם קלים, הם למדו את הלקח ודבר זה, לכשעצמו, יהווה גורם מרתיע לעתיד לבוא – הן ככל שהדברים נוגעים לנאשמים שבפני והן בכלל.

עוד יש לזקוף לזכות הנאשמים את הודייתם בפתח משפטם.