מדינת ישראל נ' אבו גאנם(עציר)

החלטה

מהות הבקשה

בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בת"פ 9963-03-13 בבית המשפט המחוזי בחיפה.

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב אישום המייחס למשיב ביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום שהה המשיב ביום 10.12.2012 בטיילת לואי הסמוכה למרכז הכרמל, כשבאותה שעה היו במקום גם שתי הקטינות המתלוננות. המשיב ניגש למתלוננות והחל לחבוט בהן באמצעות מוט עץ בו החזיק, מספר פעמים בראשן, בפניהן ובחלקי גופן השונים. בהמשך, אחז המשיב בתיקה של אחת המתלוננות אך זו התנגדה ונאבקה בו. המשיב דחף אותה והתגבר על התנגדותה תוך שהוא נוטל את התיק לידיו וכן את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת ונמלט מהמקום. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרמו למתלוננות חבלות גוף הכוללות נפיחויות, סימנים כחולים ולאחת מהן אף חתך במצח.

טענות הצדדים

בפן הראייתי, הצביעה המבקשת על מספר ראיות המפלילות את המשיב ומקימות את המסד הראייתי הנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים, ובראשן הודעותיו של הקטין שהיה יחד עם המשיב בזירת האירוע. באותן הודעות קשר הקטין את המשיב והצביע עליו כמי שביצע את השוד נשוא הדיון. כמו כן הפנתה המבקשת לתוצאות בדיקת הכובע שנתפס בסמוך למקום האירוע עליו נמצא ד.נ.א של המשיב. אחת המתלוננות זיהתה את הכובע ככובע ששימש את המשיב בעת ביצוע השוד.

ב"כ המשיב טען מצדו כי אין סיכוי סביר לכך שהראיות המצויות בתיק יובילו בסופו של יום להרשעתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו. בהתייחס להודעותיו של הקטין, נטען כי בסמוך לאחר תום החקירה מיום 26.2.2013 במהלכה הפליל הקטין את המשיב, נערך עימות בין הקטין למשיב. במהלך אותו עימות חזר בו הקטין מטענותיו כנגד המשיב. עוד נטען כי למחרת נחקר הקטין פעם נוספת ולאחר שהופעל עליו מכבש של לחצים הוא עמד על כך שהמשיב אינו מעורב במעשה השוד. הקטין ציין כי בחקירתו יום קודם הוא סיבך את המשיב כיוון שפחד מאביו. בשלב זה הוכנס לחקירה אביו של הקטין והנה שב הקטין לגרסה המפלילה את המשיב. לטענת הסנגור התנהלות המשטרה בכל הנוגע לגביית הודעות הקטין היתה פגומה. לשיטתו יצרה המשטרה עדות מפלילה יש מאיין אולם זו לא החזיקה מים שעה שכבר בעימות הראשון חזר בו הקטין מגרסתו המפלילה. באשר לבדיקת הדנ"א, טען ב"כ המשיב כי הבדיקה העלתה תערובת של דנ"א שמקורה ביותר מפרט אחד. מכאן שקיים לפחות אדם אחד נוסף זולת המשיב, שהכובע "מסבך" אותו בביצוע העבירה המיוחסת למשיב. כמו כן האופן בו נמצא הכובע אינו מלמד על היותו קשור לאירוע שכן זה נמצא בפח המצוי בתוואי שהשוטרים הניחו שהמשיב נמלט בו. עוד הפנה ב"כ המשיב לכך שהכובע נמצא בשקית זבל יחד עם פריטים נוספים כגון נייר טואלט וקבלות מקופלות שונות. תחילה סברה המשטרה כי מדובר בקבלות שהיו בתיקה של אחת המתלוננות ואולם בהמשך סברה זו נשללה. הסנגור הצביע על חוסר ההיגיון בתרחיש אותו מציגה המבקשת. לדבריו אין זה הגיוני שהמשיב, לאחר שביצע שוד, יכניס את הכובע לשקית יחד עם קבלות שלא ברור מניין השיגן. לא ברור גם מדוע צריך היה המשיב להכניס את הכובע לשקית זבל אם החליט להיפטר הימנו ועוד פחות ברור מדוע היה צריך להכניס לאותה שקית פרטי זבל אחרים. הסנגור העלה טענות אף לדרך שבה זוהה הכובע על ידי המתלוננות והוסיף כי אין לשלול את האפשרות הסבירה שהדנ"א של המשיב הגיע לכובע בדרך תמימה לחלוטין.

יתר על כן, טענת האליבי שהעלה המשיב, לא זו בלבד שלא הופרכה אלא אושרה על ידי אמו שמסרה בהודעתה כי המשיב נמצא בבית בשעת האירוע שכן הוא אסיר ברישיון ומצוי במעצר בית לילי משעה 21:00 ועד לשעה 06:00 בבוקר שלמחרת.

דיון

לאחר שבחנתי באופן מעמיק את חומר החקירה לא מצאתי יסוד לטענות ב"כ המשיב בדבר העדר תשתית ראייתית.

בראש וראשונה קיימות הודעותיו של הקטין מ.מ. (להלן: "הקטין") שהיה יחד עם המשיב בזירת האירוע. בהודעתו מיום 26.2.2013 (שעה 12:50) מסר הקטין כי פגש בטיילת את המשיב וזה אמר לו כי בדעתו לגנוב את שתי הקטינות שהיו בקרבת מקום. הקטין סיפר עוד כי עובר לשוד, הוא ניגש לקטינות וביקש מהן סיגריות והן אף החליפו עמו מספר מלים ושאלו אותו מדוע הוא מעשן. בהמשך, ניגש המשיב למתלוננות ובקש אותן להוציא את כל מה שברשותן. אחת המתלוננות צחקה ואז היכה בה המשיב עם מקל, לקח את התיק וברח מהמקום. הקטין ידע גם לספר כי המשיב חבש כובע פסים וראו לו רק את העיניים.

נכון הוא שבעימות שנערך בו ביום (26.2.2013) שעות אחדות לאחר הודעתו דלעיל, חזר בו הקטין מגרסתו המפלילה כנגד המשיב. בתחילת העימות עוד הספיק הקטין לספר כי היה בזירת האירוע עם המשיב וכי הבחין בקטינות וביקש מהן סיגריות. אלא שמכאן ואילך הכחיש הקטין כל מעורבות מצד המשיב במעשה השוד תוך שציין כי המשיב לא היה במקום והוא לא ראה אותו שם.

למחרת היום, ביום 27.2.2013, מסר הקטין הודעה נוספת. בראשית הודעתו אישר כי פגש את המתלוננות בטיילת, ביקש מהן סיגריה והתנהלה שיחה בין הצדדים שעניינה עישון, ולאחר מכן חזר הקטין, כך לדבריו, לביתו והלך לישון. החוקר הקשה ובקש לעמת את הקטין עם הודעתו הקודמת וכן עם הודעה שמסר המשיב בה הפליל אותו כביכול. הקטין החל לבכות. בהמשך הוסיף לשאלה שהופנתה אליו כי הכובע הוא של המשיב ולא שלו. מייד לאחר מכן טען כי אתמול בחקירתו סיפר הכל כיוון שפחד מאביו. בשלב זה הוכנס האב, דיבר עם הקטין והחקירה נמשכה. בהמשך החקירה חזר הקטין על הגרסה המפלילה את המשיב משציין כי הלה אמר לו כי בכוונתו לבצע שוד.

הקטין הוסיף כי המשיב הורה לו לתקוף את הקטינות אך הוא אמר לעצמו שאינו רוצה להרביץ לבנות ולכן לא פעל על פי הנחיית המשיב. משכך, הגיח המשיב ובקש מהקטינות לרוקן את תכולת התיק. אחת הבנות אמרה למשיב "אתה מצחיק" שאז נתן לה מכה במקל על הפנים, לקח את התיק וברח.

אין בידי לקבל את המסקנה אותה מבקש הסנגור להסיק מהתנהלות הקטין בחקירתו. ראשית, העובדה שהקטין חזר בו מגרסתו המפלילה במהלך העימות שנערך לו עם המשיב, אינה חזות הכל. הקטין מסר בשתי הזדמנויות שונות גרסה מפורטת הקושרת את המשיב לביצוע המעשים המיוחסים לו. בגרסתו מסר פרטים התואמים את התיאור שנמסר מפי המתלוננות לגבי השתלשלות האירוע. כך למשל ידע הקטין לספר כי כאשר בקש סיגריה מהמתלוננות הן ישבו במקום אחד בטיילת וכאשר הותקפו בידי המשיב הן היו במקום אחר. המתלוננות סיפרו כי עברו מקום כיוון שבמקום בו ישבו תחילה היתה רוח חזקה. כמו כן תיאר הקטין את השיחה עם המתלוננות באופן דומה לתיאור שנמסר מפי שתי המתלוננות. הקטין גם ידע לתאר את המתלוננות ומסר פרטים שרק מי שנכח באירוע יכול היה לגלותם. העובדה שאמר בחקירתו מיום 27.2.2013 כי מסר את הגרסה המפלילה כיוון שפחד מאביו אין בה כדי לשנות מסקנתי. בהחלט ייתכן כי דווקא נוכחותו של האב היא זו שנסכה בטחון בקטין ואפשרה לו לספר את האמת. עובדה היא שבהמשך חקירתו בשורה 64 ראה הקטין להודות לחוקר בציינו "תדע אשר אני מודה לך ומספר הכל בגלל אבא שלי".

כידוע, בשלב זה אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות ובחינת חומר החקירה הנה בחינה חיצונית במהותה, קרי בחינת ראיות התביעה על פניהן, מבלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל למעט התייחסות לליקויים בסיסיים בהצגת הדברים והגיונם.

בבש"פ 6187/95 מ"י נ' אלעבד, (17.10.1995), נקבע כי:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם. המחוקק הורה בסעיף 21א(ב) לחוק כי לא יתן בית משפט צו מעצר עד תום הליכים אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולמותר לומר כי לא הרי 'ראיות לכאורה' כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר כנדרש להרשעתו של נאשם".

הן הקטין והן אחת המתלוננות זיהו את הכובע שנתפס ככובע השייך למשיב ואשר שימש אותו במהלך השוד. בדיקה מעבדתית גילתה כי על הכובע נמצא דנ"א התואם לפרופיל הדנ"א של המשיב. נכון הוא שבבדיקה התקבלה תערובת דנ"א שמקורה ביותר מפרט אחד, אולם הבדיקה העלתה כי הפרופיל הבולט בתערובת תואם לפרופיל של המשיב. הסנגור העלה טענות מטענות שונות לגבי האופן שבו נמצא הכובע, העובדה שבאותו שק היו קבלות ופריטים נוספים שאינם קשורים לשוד וכיוב'. אין דרך לקבוע, לבטח לא בשלב זה, כיצד הגיע הכובע לשקית האשפה וכיצד השתרבבו לאותה שקית פריטים אחרים שאינם שייכים למשיב. אך מה שבטוח הוא שהכובע נמצא בפח במרחק לא רב מזירת האירוע וחשוב מכך שלא נשמע מפי המשיב הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לפשר הימצאות דנ"א המשויך לו על הכובע שנתפס ואשר זוהה הן על ידי הקטין והן על ידי המתלוננת.

לדעתי, די בראיות שהוצגו על מנת לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. כפי שנקבע בשורה ארוכה של החלטות, וצוין בבש"פ 6178/95 לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות מעבר לספק סביר כנדרש להוכחת אשמתו של נאשם.