מדינת ישראל נ' אבו גאבר(עציר) ואח'

גזר דין

הנאשם 1, יאסר בן חוסיין אבו גאבר, יליד 1992, והנאשם 2, חלים בן חוסיין אבו גאבר, יליד 1991, הורשעו ביום 14.4.11 על פי הודייתם בכתב אישום מתוקן לצורך הסדר, בו מיוחסת לנאשם 1 עבירת החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ולנאשם 2 - עבירת סיוע להחזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא יחד עם סעיף 31 לחוק.

לפי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן לצורך הסדר, ביום 9.3.11 בכפר קאסם החזיק הנאשם 1, בידיעת הנאשם 2, בתא המטען של רכב ה"מיצובישי" של הנאשם 2 (שמספרו 2776520) שני אקדחים מסוג FN"" שמספריהם 12341 Cו-15078C וכן שלוש מחסניות תואמות, 12 כדורים 9 מ"מ וכן נשק מאולתר מסוג "קארל גוסטב" ומחסנית.

במעשיהם אלו, החזיק הנאשם 1 נשק ותחמושת בלא רשות על פי דין, והנאשם 2 סייע לו להחזיקם.

משהודו – ונוכח גילם הצעיר - נתבקשו תסקירים בעניינם.

מתסקירי שירות המבחן ביחס לנאשמים, עלה כי הם אחים תושבי כפר קאסם.

עוד עלה כי כמה מאחיהם מעורבים אף הם בפלילים.

באשר לנאשם 1, עלה מתסקיר ליום 29.5.11, כי הוא בן 19, נשוי לבת 18 ואב לתינוקת כבת חודשיים, שנולדה במהלך מעצרו.

בוגר 11 שנות לימוד, נשר מבית הספר ועבד כשנתיים במפעל עוגות.

נישואיו היו חרף התנגדות משפחתו ומשפחת אשתו.

לדבריו, לא השתמש בסמים ולא הסתבך בפלילים.

בעבירה דנן הודה, אך התקשה ליטול אחריות על התנהגותו הבעייתית, נמנע מלשתף את שירות המבחן בקשייו הרגשיים ובבעייתיות שבהתנהלותו, והיה ממוקד במצוקת מעצרו, הניתוק ממשפחתו ולידת בתו הבכורה בעודו עצור.

ההתרשמות היתה כי חרף נזקקות טיפולית, יתקשה להפיק תועלת מטיפול נוכח הימנעותו מלשתף פעולה עם שירות המבחן, ולפיכך לא באה המלצה טיפולית בעניינו.

כמו כן, הומלץ שלא להטיל מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, נוכח ההערכה כי מאסר ממושך יגביר חשיפתו לאוכלוסיה עבריינית ויחמיר מצבו.

בנוגע לנאשם 2, עלה מתסקיר ליום 7.7.11, כי הוא בן 20, בוגר 12 שנות לימוד, מזה כשנתיים עובד בעבודות מזדמנות ולאחרונה כרושם וכסדרן בחברת מזון.

לדבריו, בתקופת לימודיו חבר לחברה שולית והתנסה בשתיית אלכוהול ובשימוש בסמים, אך כיום חדל.

אמו הצביעה על הקושי כהורים להציב לו גבולות ולהרחיקו מחברה שולית, וביטאה אמונתה כי בהליך המשפטי יש כדי להבהיר לו חומרת מעשיו ולהרתיעו.

בעבירה הודה, אך התקשה לבחון לעומק את מניעיה, הכחיש כי בוצעה על רקע איום או סכסוך, ותלה אותה בתחושות בלבול, חרדה והיעדר שיקול דעת.

ההתרשמות היתה כי מתקשה ליטול אחריות על התנהגותו הבעייתית ונמנע משיתוף פעולה כנה עם שירות המבחן.

משום שלא גילה מוטיבציה לטיפול, חרף קיומה של נזקקות טיפולית, לא באה המלצה טיפולית בעניינו.