מדינת ישראל נ' אבו אקוידר ואח'

גזר דין

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודתה הנאשמת, הנאשמת בשנת 2011, בנתה ללא היתר במקרקעין המצויים צפונית לכביש 25, מבנה מגורים עשוי בלוקים ובטון בגודל של כ-100 מ"ר.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש, הדגיש כי המדובר במבנה אשר למעשה בנייתו נמשכה בד בבד עם הליכי האכיפה ובמקביל להם וביקש לראות בכך עילה לחומרה. בנוסף, טען ב"כ המאשימה כי המקרקעין הינם מקרקעין שיעודם חקלאי, אשר לא ניתן לקבל בהם היתר בניה, וכי הקנס המירבי בגין העבירות בהן הורשעה הנאשמת עולה על מיליון ₪.

ב"כ המאשימה עתר להשית על הנאשמת קנס בסך 60,000 ₪, מאסר מותנה, צו הריסה, וצו איסור שימוש והתחייבות.

ב"כ הנאשמת טען כי ביחס למקרקעין בהם מצוי המבנה, המצב מיוחד, שכן בני שבטה של הנאשמת נמצאים במקום, הגם שחפצים הם לעזבו, אך בשל שיהוי מצד המדינה בטיפול במציאת מקום מגורים חוקי חלופי, והסדרת המעבר אליו.

בנוסף, טען ב"כ הנאשמת כי הנאשמת במצב כלכלי קשה, אלמנה, המתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי בגובה של 2,400 ₪.

ב"כ הנאשמת עתר להשתת קנס שלא יעלה על 5,000 ₪, וביקש כי ינתן צו הריסה דחוי למשך 10 חודשים על מנת לאפשר לנאשמת להתארגן.

דיון

בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה, והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

בית המשפט העליון, במהלך השנים, חזר והבהיר כי עבירות התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

אודות העובדה שמדובר במכת מדינה עמד בין השאר בית המשפט העליון ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002):

"אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות."

בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסה, פ"ד לו(1), 723 , 725-726 (1978) , קבע בית המשפט העליון, כי לא רק שיש להחמיר בענישה הכלכלית בעבירות אלה, אלא שראוי אף להשית עונשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות אלו בשים לב לעובדה שלא היה בקנסות שהושתו בכדי לאיין את התועלת הכלכלית:

"בית-משפט זה עמד בעבר, לא אחת, על התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי התכנון והבנייה, והצביע על כך, שאין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפיהם, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן של העבירות הנ"ל. כפי שכבר ציינתי בע"פ 305/78:

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק... ... מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי.... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות הטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

בע"פ 967/85 מוסא נימר אבו נימר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי פד"י מא (4) 29 הודגש הצורך בהחמרה תוך שימוש, אף בענישה הכוללת מאסר בפועל:

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ."