גזר דין לגבי נאשמת 1
הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של ניסיון קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 415 (סיפא) + 25 + 29 לחוק העונשין.
הנאשמת והנאשם 2 קשרו קשר לרמות את משרד הרישוי, כך שהנאשמת שנכשלה בעבר מספר פעמים במבחן הנהיגה העיוני (להלן: "התיאוריה") תעבור את המבחן באופן מוצלח, בדרכי כזב.
במסגרת הקשר ולשם קידומו, סיפק הנאשם 2 לנאשמת 1 טלפון סלולארי ואוזניה, על מנת שיוכלו לשוחח ביניהם במהלך המבחן וכך הנאשמת תקבל את פתרון המבחן מהנאשם 2.
ביום 01/09/09 , שעה שנבחנה בבאר שבע, נתפסה משוחחת בטלפון וסולקה מהמקום.
ביום 03/09/09 נבחנה בעפולה, שוב נתפסה בקלקלתה אך הפעם הועברה למשטרת ישראל.
תסקיר שירות המבחן
מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשמת הינה נשואה ואם לשני ילדים, מתגוררת בתל שבע. לדבריה, איננה עובדת ומתקיימת מקצבאות ביטוח לאומי. בעלה הינו תושב השטחים, ללא תעודה המאפשרת לו להיכנס לשטחי ישראל. לדבריה, הוריה אינם עובדים ומתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי. הנאשמת שללה נזקקות טיפולית.
שירות המבחן המליץ על עונש מאסר על תנאי לצד חתימה על התחייבות.
טיעוני הצדדים
לטענת המאשימה, הנאשמת ניסתה לגשת לבחינת התיאוריה פעמיים, בפעם הראשונה נתפסה בבאר שבע וסולקה מהמבחן ובפעם השנייה, הרחיקה לכת והגיעה עד לעיר עפולה, ושם נתפסה על ידי משטרת ישראל. נסיבות חייה של הנאשמת אינן חריגות ואינן מצדיקות חריגה לקולא בעונשה. המדובר במעשים חמורים המצדיקים הטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, כפי שנקבע בפסיקה. מבחן התיאוריה הוא תנאי הכרחי לקבלת רישיון נהיגה ועבירה זו עלולה היתה להביא לכך שתסכן את שלום הנוסעים והעוברים בדרך. התביעה ביקשה להשית על הנאשמת, מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופסילה משמעותית.
לטענת ב"כ הנאשמת, המדובר באישה צעירה, נשואה ואם לשני ילדים כשהקטן הינו בן שנתיים. הודתה בהזדמנות הראשונה ולקחה אחריות על מעשיה. עצם ההליך הפלילי כנגדה, החקירה, הבאתה לבית המשפט, הדיונים, הרתיעו את המתלוננת וגרמו לה להפיק לקחים. המדובר במעידה חד פעמית, אין לנאשמת עבר פלילי. בשל נסיבותיה הספציפיות של הנאשמת, העונש שהוצע על ידי שירות המבחן הינו ראוי, הוגן ומאזן בין האינטרסים השונים.
העונש
אין צורך להכביר במילים בדבר רף הענישה אשר נקבע לעבירה מסוג זה. האינטרס הציבורי במקרה זה מחייב להעניש את העבריינים בצורה מרתיעה כדי למנוע הישנותם של מעשים אלה.
במקרה דנא, ההשלכות של מעשיה במידה והיתה מצליחה במזימתה, הינן חמורות ומסוכנות לציבור הנהגים והולכי הרגל ויש בביצועם משום זילות חמורה בחיי האדם. הנאשמת יכולה היתה לקבל לידיה רישיון נהיגה, מבלי לדעת משמעות התמרורים ומבלי להבין את חוקי התנועה.
יחד עם זאת, ועל אף כל האמור לעיל, הענישה ככלל הינה אינדיבידואלית ויש לאזן את האינטרס הכללי עם נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של כל נאשם באשר הוא.
לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה דנא, החלטתי שלא למצות עם הנאשמת את הדין הפעם, על אף העבירה החמורה אותה ביצעה. התחשבתי בנסיבות חייה של הנאשמת, בעובדה כי מתפקדת היא כמעין אם חד הורית ולה תינוק בן שנתיים הנמצא עימה בבית. כמו כן, הודתה במיוחס לה, קיבלה אחריות מלאה למעשיה והביעה חרטה על התנהגותה. נוכח כל אלה ולאחר שערכתי איזון בינם לבין חומרת המעשים ואינטרס הציבור, החלטתי ליתן עדיפות לצד השיקומי ולאמץ המלצתו של שירות המבחן, ובכך לאותת לנאשמת כי כדאי לה ללכת בדרך הישר.
סבורני, כי שירות המבחן, בכליו המקצועיים, בחן מקרה זה לעומקו, בדק מצוקת הנאשמת, בעיותיה ונסיבות חייה. איני מקל ראש עם העבירה אותה עברה, אך אתחשב בנסיבותיה האישיות של נאשמת זו ואעדיף את שיקומה.
לא אחת נקבע, כי מלאכת גזירת הדין היא מלאכה מורכבת וסבוכה, ראה ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 421 (1979):
"לחוכמתו, לליבו ולמצפונו של השופט, הכל לפי העבירה, לפי העבריין ולפי מה שהשעה צריכה. ואכן, שיקוליו של השופט צריכים לעסוק גם בהיבטים כלליים של הענישה (מניעה, תגמול, הרתעה ועוד), אך בסופו של דבר הענישה היא אינדבידואלית, ועל כן מצווה השופט להתאים את הענישה לנסיבותיו של הנאשם הניצב בפניו, ולתת את דעתו גם לשיקולים נוספים כמו שיקומו של העבריין".