מדינת ישראל נ' MYRAFE

הכרעת דין

בכתב האישום מיוחסת לנאשמת עבירה של גניבה בידי עובד:

הנאשמת, אזרחית הפיליפינים ילידת 1981, עבדה כמטפלת סיעודית במתלונן משה דור יליד 1932 והתגוררה עמו בדירתו בבית האבות "משען" ברמת אביב.

לפי הנטען בכתב האישום, גנבה הנאשמת מהמתלונן סכומי כסף שונים המצטברים לסך של 80,000 ₪, בהזדמנויות רבות החל מחודש אפריל 2012 ועד דצמבר 2012, על-דרך שימוש שלא-ברשות בכרטיסי החיוב שלו ומשיכת כסף מחשבונו בכספומטים.

הנאשמת כפרה במיוחס לה וטענה כי אכן משכה כספים מחשבונו של המתלונן באמצעות כרטיסי חיוב, אך זאת לבקשתו ולפי הוראתו, ואת הכספים מסרה לידיו ולא נטלה לעצמה. זו היתה גרסת הנאשמת גם בפני חוקריה במשטרה

מסכת התביעה כללה שתי ראיות עיקריות:

א.הודייתה של הנאשמת במיוחס לה, במהלך הפגשה בינה לבין המתלונן בתחנת המשטרה [תקליטור ת/7 ותמליל-תרגום ת/7א];

ב.עדותו של המתלונן;

הודיית הנאשמת:

ההגנה לא הכחישה שאכן התקליטור הנ"ל משקף את הנאמר (בשונה מהתייחסויות שונות של הנאשמת בעדותה), אך טענה לקיומן של נסיבות השוללות את ערכו. לפי הנטען, הובטח לנאשמת על-ידי החוקרת לובין, כי אם תתנצל בפני הנאשם תשוב לעבודתה אצלו והכל יימחל לה.

נתתי דעתי לטענה זו ואף הוספתי והזהרתי עצמי כי מן הראוי לבחון את הודיית הנאשמת בכפל זהירות, שהלא אחרי הכל מדובר באשה צעירה ובודדה הנמצאת בארץ זרה, תחת אישום חמור ובתחנת משטרה כשאזיקים לרגליה. עוד סברתי כי יש לוודא שהנאשמת אינה מודה במתבקש ממנה רק על-דרך ריצוי ותחנונים, מטעמים תרבותיים אלו או אחרים או כדי להפיס את דעתו של המתלונן הזועם.

מצויד במשקפיים מחמירות אלו צפיתי בתקליטור, ולא נותר בליבי מקום לספק:

החקירה התנהלה באופן נינוח ביותר, ללא כל לחץ, בסיוע מתורגמנית לפיליפינית. לחוקרת חזרה הנאשמת ואמרה, שמשכה כספים רק ברשות המתלונן והכחישה שמשכה כספים עבור עצמה. הנאשמת אמרה שברצונה לבקש סליחה מהמתלונן על מה שקרה (אך לא הסבירה על מה ברצונה לבקש סליחה, למרות שאלות החוקרת), והיא ביקשה לדבר איתו. החוקרת יצאה מהחדר וגם המתורגמנית הוצאה ממנו לאחר זמן. אז הוכנס המתלונן לחדר ונשאר עם המתלוננת כשהם לבדם. המתלונן שאל את המתלוננת מדוע עשתה את שעשתה והיא פרצה בבכי והסבירה שיש לה בעיות רבות עם משפחתה בפיליפינים, שהיא המפרנסת שלה (the bread winner""). המתלונן דיבר מפורשות על גניבה, והנאשמת אמרה שלא לקחה את הכל לעצמה או לא הכל לבדה (not all me). המתלונן שאל והנאשמת השיבה שהחלה לעשות זאת כשאמהּ היתה בבית החולים, באוגוסט. הנאשמת אמרה שרצתה לספר למתלונן קודם, הבטיחה להחזיר את הכסף והתחננה לחזור לעבודה אצלו, אפילו ללא משכורת. הנאשמת חזרה ובקשה את סליחת המתלונן. המתלונן שאל האם הנאשמת שיתפה פעולה עם קליפורד ידידה, והנאשמת הכחישה ואמרה שקליפורד לא ידע על כך. עוד אמרה הנאשמת שלא לקחה את כל הסכום המיוחס לה, 85,000 ₪. המתלונן שאל את הנאשמת כיצד לקחה את הכסף והנאשמת הסבירה שלעתים לקחה את הכרטיס מהמגירה ולעתים המתלונן הורה לה להוציא כסף. הנאשמת חזרה ואמרה שלא את כל הכסף לקחה לעצמה. כשהמתלונן הטיח בה שהיתה לוקחת לעצמה מחצית הכסף, לא השיבה הנאשמת. לבסוף כרעה הנאשמת על בריכה מול המתלונן עד שהחוקרת נכנסה לחדר והורתה לה לשבת בכסאה. גם בנוכחות החוקרת בקשה הנאשמת סליחה מהמתלונן על מה שקרה וחזרה ואמרה שלא לקחה את הכל (כל המיוחס לה). החוקרת יצאה שוב מהחדר והחשודה המשיכה בבקשות הסליחה וחזרה ואמרה שקליפורד לא ידע.

לציין, שככלל משקף התמליל המתורגם ת/7א את שנאמר.

מדובר אפוא בהודיה ברורה, כאשר הנאשמת אינה משיבה ב"הן" כנוע לכל שאלות המתלונן, ואף כופרת בחלק מדבריו באופן חזיתי – כך לעניין הסכום שנלקח וכך לעניין שיתוף-פעולה נטען עם ידידה קליפורד. בנוסף, הנאשמת מספקת פרטים והסברים ומתרצת את מעשיה במצוקת משפחתה בפיליפינים, שפרנסתה על צוואר הנאשמת.

ההודיה המילולית מלווה בסימני חרטה וצער גלויים, אך להסרת ספק – לא ניכר כל סימן כי מדובר במחוות מעושות פרי הנחייה מוקדמת, "תפקיד בתיאטרון" כפי שטענה הסניגורית המלומדת, בפרשה (שלא כהלכה, דומני) ביטוי ציורי בו השתמש המתלונן שלשונו עשירה וצבעונית במיוחד.

אמנם, בחקירותיה ובתשאוליה במעמד חוקרי המשטרה סתיו לובין ואלברט סבח כפרה הנאשמת במיוחס לה, אך בכך אין כדי להפחית ממשמעות הודייתה בפני המתלונן, אלא לחזק את המסקנה שמדובר היה בהודיה חופשית מכל הבטחה או לחץ:

הנאשמת אינה נכנעת לחוקרים ועומדת על שלה, ורק בפני המתלונן, כשהיא סבורה שאין צופה נוסף, היא מודה כאמור.

לפיכך, אני מוצא את הודיית הנאשמת כמתועד בת/7 ראויה למלוא המשקל שניתן לייחס לה, וכבסיס מוצק להרשעה ואפילו היתה ראיה זו עומדת לבדה:

כידוע, הרשעה לפי הודית נאשם בלבד טעונה "דבר מה נוסף" לתמיכה באותה הודיה. תמיכה זו ניתן למצוא במקרה דנן בנסיבות ההודיה עצמה וכן בעובדה הפשוטה שהוכחה לטעמי ולפיה היתה הנאשמת מושכת תדירות מחשבונו של המתלונן סכום כסף עגול של 1,000 ₪ - עניין שאינו עולה עם צרכי משק הבית הצנוע של המתלונן [פלט חשבון ת/1, סרטוני מצלמת האבטחה בסניף בנק ת/8, ועוד].