מדינת ישראל נ' CARRIEI FAJARDO

החלטה

1.בפניי בקשת הסניגור מכוח סעיף 74(א) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק") לקבל לידיו עותק של סרטונים המתעדים את ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמת, על מנת להציגם למנאשמת ולהכינה לעדות במשרדו.

השאלה העומדת להכרעה הינה האם קיימת למבקשת זכות להעתיק הסרטונים או שקיימת לה זכות עיון וצפייה בלבד. בנסיבות התיק שבפני אני סבורה שקיימת זכות עיון בלבד.

רקע עובדתי ודיוני:

2.כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה ריבוי עבירות של התעללות בחסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ג בחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

הסניגור טען בבקשתו, כי מסירת הסרטונים הינה קרדינאלית לצורך הגנת המבקשת, שכן הסרטונים מהווים את עיקר הראיות בתיק, ועל הסניגור להיפגש עם המבקשת ולצפות יחדיו בסרטונים לצורך גיבוש הגנתה.

לדעת הסניגור אין ביסוס משפטי לסירוב המאשימה למסור לידי ההגנה את הסרטונים, וזאת מכמה סיבות:

א.הפגיעה בזכות המתלוננת לפרטיות נפגעת, לדעתו, במינימום האפשרי, שכן פרטיותה נפגעת אך כלפי המבקשת שכבר חזתה במתלוננת בכל סיטואציה מתוקף תפקידה וכלפי סניגור המבקשת, אשר נדרש לראייה לצורך הגנת המבקשת.

ב.אין טעם אמיתי להטלת קושי כה רב על יכולת ההגנה לצפות בסרטונים במשרדי הפרקליטות ללא יכולת להעתיקם. העניין יפגע בהגנת המבקשת, מכיוון שהמראה נדרש להיות "טרי" במהלך הכנת החקירה הנגדית והכנתה של המבקשת לעדות.

ג.אין המדובר בשיקולי נוחות בלבד. העובדה שהסרטונים מהווים את עיקר הראיות בתיק, גורמת לכך שההגנה תיזקק לצפות בסרטונים מספר רב של פעמים, ואין אפשרות למצות את ההכנה בצפייה אחת.

ד.הסניגור צירף אסופת פסיקה שעניינה חשיבות של הזכות להליך הוגן, ואיזון הזכות אל מול הזכות לפרטיות בנוגע לעיון בחומרי חקירה.

3.המאשימה נימקה בתגובתה לבקשה את הסיבות לסירובה להעניק להגנה להעתיק את הסרטונים:

א.בחומר החקירה מתועדת המתלוננת בסיטואציות אינטימיות, כשהיא בעירום מלא במקלחת ובעת שהמבקשת מחליפה לה חיתול.

ב.המאשימה לא חלקה על כך שהסרטונים מהווים חומר חקירה כהגדרתו בסעיף 74(א) בחוק, ולכן קמה למבקשת זכות לעיין בחומר. עם זאת המאשימה סבורה שהענקת אישור להעתיק את חומר החקירה תגרום לפגיעה חמורה בפרטיותה של המתלוננת. משכך, הזמינה המאשימה את ההגנה לצפות בסרטונים במשרדיה בכל עת שיחפוץ בכך, בחדר צפייה המכיל את כל המכשור הדרוש לצפייה שכל ייעודו הוא לאפשר לסניגורים לצפות בחומרים ללא הפרעה.

ג.המאשימה טענה כי נקבע בפסיקה שהזכות להעתיק את חומר החקירה הינה זכות נלווית לזכות העיון, ומשכך בתי המשפט איזנו בין הזכות ההעתקה לבין הזכות לפרטיות, כך ששיקולי נוחות בלבד אינן תשתית מספיקה עד כדי שהם מקנים זכות העתקה כאשר ישנו חשש שהחומר יודלף. המאשימה אף הגישה אסופת פסיקה בעניין.

4.הסניגור התייחס לטיעוני המאשימה בתשובתו לתגובת המדינה בבקשה, וטען:

א.אם החשש של המאשימה הינו פגיעה בפרטיות המתלוננת אשר מתועדת בסיטואציות רגישות, תתכבד המאשימה למסור לידי ההגנה את כל אותם סרטונים בהן אין המתלוננת מתועדת כך.

ב.הסניגור טען, כי הסיכון הנטען על ידי המאשימה אינו מתבסס על עצם צפייתו שלו בסרטונים, אלא בחשש שמא פורצי מחשב יפרצו למחשבי ההגנה וידליפו את הסרטונים.

ג.עוד טען, כי הסיכוי שמחשבי המאשימה יפרצו הינו גבוה יותר מהסיכוי שיפרצו דווקא למחשבו שלו. המציאות מלמדת שלפורצי מחשב ישנו אינטרס רב בפריצה למחשבים של מוסדות, וב"כ המבקשת אף הגיש אסופת כתבות מהעיתונות המעידות על נזקי הפריצה למחשבים של מוסדות המדינה.

ד.בנוסף טען לגבי כי הפרקטיקה הנוהגת במשרדי המאשימה מצביעים שהחשש שמא יודלפו הסרטונים על ידי גורמי פנים גבוה מהסיכוי שיודלפו ממשרדו, שכן במשרדי המאשימה מעורבים מספר רב של עורכי דין ומתמחים בתיק, בעוד שבמשרדו מטפלים בתיק עורכת דין מטעמו והוא עצמו.