מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל נ' אסור ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 6.5.09 על ידי כב' השופטת נ' נצר, עת כיהנה בבית משפט זה. פסק הדין ניתן בהיעדר תגובה מטעם הנתבעים (להלן: "הנתבעים" או "המבקשים") ולבקשת התובע (להלן: "המינהל" או "המשיב").

עמדת המשיב נתבקשה ונתקבלה ביום 21.3.13.

בשל העברת ייצוגם של המבקשים בתיק, הגישו האחרונים ביום 1.9.13 בקשה לאפשר להם להגיב ולהשלים טיעון לגבי עמדת המשיב בבקשה לביטול פסק הדין, ובטענה כי יש בדבריהם כדי לקדם את בירור המחלוקת. בקשת המשיב נתקבלה ומהווה השלמת טיעון בבקשה לביטול פסק הדין.

טענות המבקשים:

להלן, בתמצית, טענות המבקשים:

בראשית ההליכים בתיק, בשנת 2005, יוצגו המבקשים על ידי עו"ד יטיב. בסוף שנת 2008 ביקשו המבקשים מעו"ד לנקרי שייצגם בתיק, ברם עקב מבצע "עופרת יצוקה" התעכבה החלפת הייצוג. בינואר 2009, ביקש עו"ד לנקרי להעביר לידיו את התיק אך האחרון נענה כי התיק לא אותר. לכשאותר התיק התעכב הטיפול בו, עקב חוסר במסמכים רבים ועומס במשרדו של עו"ד לנקרי.

לכל אורך הדרך פעלו המבקשים לנסות ולהכשיר השימוש החורג במקרקעין נשוא התובענה, בין היתר פנו לקבלת היתר לשימוש חורג למשך 5 שנים מתעשייה לאולם שמחות ומסעדה, מתום פקיעת ההיתר הקודם לשימוש חורג ביום 29.12.03.

ביום 30.7.06 החליטה רשות הרישוי המקומית לאשר הבקשה על תנאי שישולם היטל השבחה ותוגשנה תכניות מתוקנות.

החל משנת 1999, לאחר שחתמו המבקשים על חוזה חכירה עם התובע והגם שהמבנה הוגדר לתעשייה, ניתן למבקשים שימוש חורג עד לשנת 2008.

המבקשים טוענים, כי השקיעו מיטב כספיהם בהכשרת האולם והם מפרנסים כ – 120 עובדים, כך שנוצרה מצידם הסתמכות שבלעדיה לא היו משקיעים במבנה שאין לו היתר לשימוש חורג.

מבחינתם של המבקשים, ייעודו המקורי של המקרקעין היה להפעלת מפעל טקסטיל , ובשל נסיבות של חוסר ברירה נאלצו לעשות במקרקעין שימוש למטרות אחרות.

התביעה הוגשה למעלה משנתיים לאחר שפקע תוקפו של ההיתר הראשון לשימוש חורג שניתן לתקופה של 5 שנים ולאחר מכן ניתן היתר נוסף ל – 5 שנים נוספות שפג בסוף שנת 2008. לטענתם, המשיב יצר אצלם את הסתמכות, לפיו ככל שיפעלו לקבל הרשאה לשימוש מסחרי ושינוי ייעוד נקודתי – הרי שלא יערים עליהם קשיים ויסכים להעניק להם שימוש חורג.

קיימת פגיעה בזכות המבקשים לפנות לערכאות, ככל שהדבר מותנה בהצגת אישור המעיד על פניה לרשויות התכנון לצורך השימוש שנעשה על ידם במקרקעין.

ביהמ"ש, טרם נתן פסק דינו, גילה דעתו כי לנתבעים טענות הגנה הראויות להתברר וקבע כי לצורך הכרעה בזכויותיהם המהותיות יזומנו לדיון. משלא זומנו לדיון ולא ניתנה להם ההזדמנות להשפיע על גורל התביעה, הרי שנפל פגם בהליך מתן פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ומן הראוי לבטלו.

דבריו של בית המשפט, (כב' השופטת נצר) כי אין לנתבעים הגנה הראויה להתברר עומדים בסתירה מוחלטת לדבריו בהחלטות קודמות ובכך נגרם למבקשים עיוות דין.

המנהל לא הציג בפני בית המשפט נוהל פנימי שכותרתו "הקצאת קרקע למפעלי תעשייה ומלאכה – קרקע עירונית" אשר מאפשר לשנות את מטרת ההקצאה של קרקע שהוקצתה בפטור ממכרז. על המנהל להסביר לבית המשפט מדוע לא פעל בהתאם להוראותיו של הנוהל, כשהנתבעים טוענים שבידם הסכם חכירה המעגן זכותם להשתמש במקרקעין לייעוד שאינו תעשיה ועל יסוד הנוהל הזה ניתן להם אישור מאת המנהל לשימוש לאולם שמחות.

בשנת 2005 תוקן הנוהל ובו נאמר כי לא ניתן לשנות את מטרת ההקצאה בטרם חלפו 7 שנים ממועד סיום תקופת הפיתוח. ברם, בזמן שהמבקשים פנו למנהל, חל הנוהל בנוסחו הקודם ולא ניתן להחיל את הנוהל המתוקן באופן רטרואקטיבי.

במקרים אחרים אישר המנהל ליזמים לעשות שימוש בקרקע שהוקצתה להם בפטור ממכרז בשימוש שאינו תואם את מטרת ההקצאה.

למנהל שיקול דעת לשינוי ייעוד שימוש בקרקע, במקרים מסוימים. בנסיבות המקרה דנן, סירוב המנהל ליתן אישור כאמור מהווה שימוש לרעה בזכות הנובעת מחוזה החכירה בין הצדדים.