מדינת ישראל ואח' נ' ח.ש.ד.ר מרכזי שליטה ואחזקות בע"מ ואח'

הצד השלישי

ח.ש.ד.ר מרכזי שליטה ואחזקות בע"מ

פסק דין

התובעת, מדינת ישראל, הגישה תביעה כספית על סך 334,726 ₪ נגד חברת חשד"ר מרכזי שליטה ואחזקות בע"מ (1990) (להלן: "הנתבעת 1") ונגד חברת הניהול של בניין 'לב הגבעה' (להלן: "הנתבעת 2") בגין תשלום ביתר של דמי ניהול לתקופה שבין 28.2.02 ועד תום שנת 2004.

בישיבה המקדמית, אשר התקיימה ביום 23.12.10, הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים ולסכם בכתב על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט.

טענות הצדדים בקליפת אגוז

ביום 15.3.92 נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבין הנתבעת 1. על פי ההסכם, השכירה האחרונה לתובעת שטח בגודל 824 מ"ר בבניין 'לב הגבעה' בירושלים לתקופה של 10 שנים. קרי- עד ליום 28.2.02.

לטענת התובעת, כבר בחודש אוקטובר 2001 פונה השטח האמור והוחזר לנתבעת 1 לאחר שעיריית ירושלים הוציאה צו סגירה לחלקים בבניין ובתוכם, חלק מהשטח שהוחזק ע"י התובעת. עם זאת, הנתבעת 2 המשיכה לשלוח לה חשבונות שגויים לתשלום דמי ניהול שכללו תשלום גם בגין הנכס המוחזר, ובכך הטעתה את התובעת. עוד טענה התובעת, כי גם הנתבעת 1 פעלה בחוסר תום לב שעה שלא הסבה את תשומת ליבה של התובעת לעובדה שהיא משלמת תשלומים עבור הנכס המוחזר.

לטענתה, מיד לכשנתגלה הדבר, הפסיקה התובעת את התשלום, אולם דמי הניהול ששולמו עד אז, לא הושבו לה, חרף פניותיה.

לטענת הנתבעת 2, היא פעלה בתום לב והגינות עת שהמשיכה לגבות את דמי הניהול מן התובעת, שעה שהאחרונה לא מסרה לנתבעת 2 כל הודעה בדבר עזיבתה את הנכס. עוד טענה הנתבעת 2, כי הלה חדלה מגביית התשלומים מן התובעת מיד עם קבלת הודעתה של התובעת. לטענתה, ככל שהתובעת זכאית להשבת כספים, הרי שעליה לדרוש את כספיה מן הנתבעת 1. בנוסף, הגישה הנתבעת 2 כנגד הנתבעת 1 הודעת צד ג'.

בפתח כתב ההגנה, טענה הנתבעת 1, כי התובעת הסתירה מעיני בית המשפט הליך קודם שהתקיים בינה לבין הנתבעת 1 בגין הנכס המושכר נשוא התובענה דנא בבית המשפט המחוזי בירושלים, הליך שהסתיים בפשרה בחודש מאי 2009. לגרסתה של הנתבעת 1, בהסתמך על מצג זה שינתה הנתבעת 1 את מצבה לרעה, מחקה את תביעתה כנגד התובעת ואף השיבה לה את הוצאותיה. לו ידעה כי מדובר במצג שווא וכי התובעת כובשת בעורמה את טענותיה, רק בכדי להעלותן במסגרת תביעה להשבת כספים, לא הייתה מסכימה למחוק את תביעתה. לטענתה, נסיבות העניין מקנות לנתבעת 1 הגנה ופטור מהשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט").

עוד טענה הנתבעת 1, כי יש לסלק את התביעה מחמת היעדר עילה ו/או היעדר יריבות, שכן הנתבעת 1 לא הייתה מעורבות בחשבונות נשוא התשלומים הנ"ל, לא ידעה כי התובעת ממשיכה לשלם את דמי הניהול לאחר תום תקופת השכירות ומעולם לא קיבלה אגורה שחוקה מתשלומי דמי הניהול אותם שילמה התובעת לנתבעת 2.

הנתבעת 1 הוסיפה וטענה, כי התובעת ממילא אינה רשאית לתבוע את הסכומים ששולמו על ידה עד ליום 29.10.02, וזאת מחמת התיישנות.

בכתב ההגנה להודעת צד ג' הוסיפה הנתבעת 1/ צד ג' וטענה כי החל מחודש אוקטובר 2001 לא סופקו כל שירותי ניהול לנכס, שכן הנכס היה הרוס ולא ניתן היה להשתמש בו. ודוק, צו הסגירה שהוצא לנכס הביא לפקיעת הסכם הניהול, שכן לא היה לו על מה לחול. בנסיבות אלו, המודיעה לא הייתה רשאית לגבות דמי ניהול בגין הנכס לאחר סגירתו בצו, לא מן התובעת ולא מצד ג'.

עוד טען צד ג', כי לאחר שהתובעת עדכנה את המודיעה על כי אינה שוכרת את הנכס מצד ג', החלה המודיעה לדרוש ואף לקבל דמי ניהול עבור הנכס מצד ג', תוך ניצול העובדה כי צד ג' הייתה באותה עת בעלת נכסים נוספים בבניין ולא הבחינה כי תוספת דמי הניהול שהתווספה לחיוביה הינה בגין שירותי ניהול עבור נכס הסגור בצו הריסה.

בכתב תשובה לכתב הגנה מטעם צד ג', טענה המודיעה כי גם אם צד ג' לא יכלה לעשות שימוש ברכוש המשותף לבניין, אין הדבר פוטר אותה מהשתתפות בהוצאות האחזקה. באם הייתה לה טענה כלשהי- הפניה צריכה להיות מול קבלן הבניין, שכן האחראי היחידי לליקויים בבניה הינו הקבלן- הוא ולא אחר.

טענה נוספת שהעלתה המודיעה, היא כי הסכם ההסבה איננו רלוונטי, שעה שעניין זה לא היה מצוי במחלוקת כל השנים. היינו, צד ג' פעלה מול המודיעה משך כל השנים, בכל הקשור לניהול הבניין.

עוד טענה, כי צו הסגירה האמור פקע חודשים רבים טרם התקופה הרלוונטית לכתב התביעה.

דיון

אין מחלוקת, כי התובעת המשיכה לשלם לנתבעת 2 דמי ניהול בגין הנכס תקופה ארוכה אחרי שחוזה השכירות הסתיים. המחלוקת העיקרית סבה סביב השאלה האם התובעת זכאית להשבת הכספים מאת מי מהנתבעים.