מדינת ישראל ואח' נ' עיריית טייבה ואח'

החלטה

לא אוכל להושיט סעד למערער, ודין ערעורו להדחות.

עניין לנו בנושה הטוען לחוב שחבה לו עריית טייבה בגין עבודות שביצע עבורה; אלא שתביעת החוב הוגשה באיחור של מספר שנים (!) מן המועד הקבוע בדין. אם לא די בכך, הרי שערעורו של הנושה על החלטת הנאמן אשר דחה את תביעת חובו, אשר היה מקום להגישה עד 45 יום ממועד ההחלטה דלעיל, הוגשה אף היא באיחור של כשנה נוספת.בנסיבות אלו, לא ניתן ליתן יד להתנהלות זו של "איחור על גבי איחור".אני מתחזקת במסקנתי נוכח העובדה, כי עסקינן לא בפירוק חברה הנמשך על פני שנים רבות בלא חלוקת דיבידנדים, אלא בהקפאת הליכים, ולאחר שכבר אושר הסדר נושים המבוסס על שיעורי דיבידנד חזויים לנושים הרגילים.

בנסיבות אלו, הרי שאף ההלכה המקלה יותר שקבע בית המשפט העליון בעניין מלונות רותם, אינה יכולה לסייע למערער. זאת, אף בלא להדרש לתמיהה הנוספת בדבר טענתו הלקונית יחסית בדבר אי-ידיעה, אשר לא נתנה כל הסבר משכנע הכיצד נעלמה הקפאת ההליכים מעיני המערער, אשר בעבר היה בקשרים עם העיריה וביצע עבורה עבודות. זאת, כאשר כאמור אין עסקינן בחברה עסקית גרידא, אלא ברשות מקומית שקריסתה מחדש נודעה אף נודעה ברבים; וודאי וודאי, שקשה עד מאד להבין, כיצד מי שהיה קשור בזמנו עם הרשות הקורסת, ואף ניהל נגדה הליכים בהוצאה לפועל, שנים לאחר שכבר מונה לה הנאמן בהקפאה השניה, יכול היה שלא לדעת ולא לגלות דבר על העובדה כי היא מצויה בהליכי חדלות פרעון, וכל ההליכים נגדה עוכבו. ספק אם התעקשות המבקש להמשיך בהליכי הוצאה לפועל מקנה הוכחה מספקת לאי-ידיעה מצידו; קל וחומר שהגשת תביעת חוב ישנה בשנת 2000 (ככל הנראה, במסגרת הקפאת ההליכים הראשונה של עריית טייבה), אינה מסייעת בידו ואינה מקנה כל נימוק לאיחור בהגשת תביעת חוב במסגרת ההקפאה השניה, שנים לאחר מעשה. קל וחומר, שלא מצאתי כל נימוק המצדיק איחור נוסף, בן כשנה (!) בהגשת הערעור על הכרעת הנאמן.אי לכך, דין הערעור להדחות.לפנים משורת הדין, החלטתי שלא לחייב את המערער בהוצאות.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: