מדינת ישראל ואח' נ' עיריית טייבה ואח'

החלטה

מונחים בפני דו"ח הנאמן בהקפאת ההליכים של עריית טייבה, ובקשתו לאשר את הסדר הנושים המשופר שהונח בפני הנושים הרגילים של העיריה. ההסדר אושר באספת הנושים ברוב של כ-76.5%, זאת להבדיל משתי הצעות קודמות אשר נדחו בידי אותה אספת נושים. ההסדר הנוכחי מציע דיבידנד של כ-28% לנושים הרגילים, וזאת בתוספת לסך של מיליון ש"ח אשר מיועד לחלוקה בין עורכי דינם של הנושים, לפי מפתח זהה, לחלוקה היחסית של הנשיה עצמה, כפי שאושרה.
לשיטת הנאמן, תוספת זו מועילה לנושים, בכך שהיא מונעת כרסום בדיבידנד שיקבלו לטובת שכר טרחתם של אותם פרקליטים. המדינה, שהינה מקור התשלום של חלק ניכר מכספי ההסדר, תומכת בבקשה; כונס הנכסים הרשמי אמנם תומך באישור ההסדר, אולם מסתייג מהסעיף הנוגע לתשלום שכר-טרחה לפרקליטים.

ערב הדיון ממש, הוגשו לתיק מספר התנגדויות, חלקן בלא שנמסרו העתקים לצדדים הרלוונטים ואף בלא תצהיר תומך, וזאת חרף העובדה כי חלק מההתנגדויות מבוססות על טיעונים עובדתיים מרחיקי לכת, עד כדי האשמת אחד הנושים או בא-כוחו במתן שוחד לנאמן. נוכח הפגם דלעיל, היורד לשורשו של עניין, אין צורך להכביר מילים כי די באמור לעיל כדי להצדיק מחיקה או דחייה על הסף של אותן התנגדויות, או למצער סירוב להזקק לכל טענה עובדתית שנויה במחלוקת המועלית במסגרתן; וודאי וודאי, כאשר היא כה חמורה ומרחיקת לכת עד כדי האשמת צד אחר בפלילים.

לגופו של עניין; אין ולא יכול להיות ספק, כי הצעת הסדר הנושים המשופרת (להלן: "ההצעה השלישית") שהונחה בפני היום רחוקה עד מאד מלהיות הסדר מיטבי; זאת, באשר אין בה אלא בכדי לכסות כ-28% מהחובות כלפי הנושים הרגילים, להבדיל מהנושים המובטחים והנושים בדין קדימה שנפרעו כדי מלוא חובם. הלכה למעשה, הרי שעל-פניו, ההצעה הנוכחית עולה אך ורק ב-4% על ההצעה הראשונה, שנדחתה על ידי הנושים ברוב מוחץ (9% תומכים בלבד), ובשני אחוזים בלבד מן ההצעה השניה, שלא זכתה אף היא לרוב הנדרש בדין לאישור הסדר נושים (כ-55% תומכים בלבד).

בית משפט זה עשה כל שלאל ידו, בכפוף לדין, כדי ללחוץ על המדינה להעלות את תמיכתה בהסדר. זאת אף מתוך גישה הרואה בה, במידה רבה, כמי שנושאת באחריות חלקית לאי-מניעת קריסתה של העיריה. אולם, בהעדר דין מפורש המאפשר "הרמת מסך" אוטומטית בין המדינה לרשות מקומית קורסת, לא ניתן היה לכפות על המדינה לממן את מלוא החיובים. למצער, לא בלא הליך משפטי ארוך וסבוך אשר הצדדים לא פתחו בו כלל ועיקר, וסיכוייו להסתיים בהצלחה אינם וודאיים. מסיבה זו, הרי משדחו הנושים בפעם השניה את הצעת הסדר הנושים, נוכח מה שנראה כתרומה נמוכה מדי של המדינה, סירבתי להמשיך ולהאריך את הקפאת ההליכים, והודעתי על הפסקתה – זאת, באורח אשר היה מאלץ את המדינה להתמודד, במידה רבה, עם תוצאות אותה התנהלות. אלא, שבעוד הערעור על החלטה זו נידון בבית המשפט העליון, ובסיוע שופטי בית המשפט העליון, נדברו הצדדים והוגשה ההצעה השלישית, אשר כאמור נתקבלה ברוב שאמנם אינו גורף, אולם עומד במפורש בדרישת סעיף 350 לחוק החברות.

אין ספק כי תוצאה זו הינה קשה לנושים; ואין לי אלא לתהות עד כמה ואיזה קשר קיים בין אותו שינוי עמדות גורף של רבים כל-כך מתוכם נוכח תוספת שני אחוזים בלבד, לבין התשלום הנוסף שהוצע לפרקליטיהם, למעשה במישרין מקופת ההסדר. אלא, שמעבר לתוקפו של סעיף יחודי ובעייתי זה, חל הכלל היסודי בדיני הסדרים. כלל לפיו משמביע רוב מיוחס הקבוע בדין את עמדתו בעד הסדר, אף אם הוא בעייתי ורחוק מלהיות מיטבי, על בית המשפט לכבד את התוצאה ולהמנע מהחלפת שיקול דעתם של רוב הנושים בשיקול דעתו; זאת, אף אם הוא סבור כי הנושים שגו, וראוי היה שיגיעו לתוצאה אחרת. כך למשל, נקבע במקרה אחר, בו היתה הבחירה בין הסדר בעל אחוז דיבידנד נמוך יחסית, לבין הליכה לפירוק ועריכת חקירות כנגד בעל השליטה, כי אף אם התנהלות בעל השליטה נראית לבית המשפט בעייתית מאד, ושמא ראוי היה כי תחקר כדבעי, אין מקום להתערב ולהפוך את החלטת אותו רוב מיוחס (פר"ק 12230-04-12 דלק נדל"ן).
מושכלה זו המצווה על איפוק שיפוטי, יפה בשינויים המחוייבים, אף למקרה שבפני, שאף הוא אינו חף מבעייתיות – אף אם מסוג שונה מזה שנדון בעניינם של דלק נדל"ן ומר תשובה.

אעיר בקצירת האומר; כי ההתנגדויות שהונחו בפני, אף אם אתעלם מן הפגמים המהותיים שנפלו בהן ומצדיקים את דחייתן על הסף, אינן מכילות לכאורה כל נימוק שיש בו כדי להתגבר על החלטת הרוב; וזאת, מלבד באותו סעיף חריג ובעייתי בו אדון בסיומה של החלטה זו. במלוא הכבוד הראוי, אין לערבב בין שאלת אישור הסדר המציע סכום משותף פלוני לכל הנושים, הנעשה תוך בחינת חלופות הגביה העומדות בפני הנושים היה ולא יאושר ההסדר, לבין שאלות הקשורות בבדיקת תביעות חוב כאלו ואחרות;

לא ניתן להשהות את ההכרעה במשך תקופה ארוכה נוספת, עד שיסתיים הדיון בכל הערעורים, צעד שמשמעו המשך המצב המלאכותי והעמסת עלויות נוספות על קופת ההסדר;

אין כל מקום לפסול או להתייחס באורח שונה להצבעת ספקים שהוסיפו לעבוד עם העיריה במהלך הקפאת ההליכים; וודאי ובוודאי, שאין מקום לצאת חוצץ כנגד חוקיות הסדר, אך ורק משום שהעובדים קיבלו את מלוא המגיע להם במסגרת דין קדימה. זאת, כאשר הנאמן מבהיר הבהר-היטב, כי רכיבי חוב לעובדים שאינם זוכים לדין קדימה ישולמו בשיעור זהה לזה לו יזכו הנושים הרגילים, הא ותו-לא.

שונה הדין, בכל הנוגע לתשלום הישיר מקופת ההסדר לעורכי הדין של הנושים.
אכן, אין בדין התייחסות ספציפית לסוגיה זו; ויתכן כי אי-אז בעבר אושרו מהלכים שכאלה. אלא שחרף זאת, הרי שלשיטתי יש טעם בהסתייגותו של כונס הנכסים הרשמי, ואין לי אלא להצטרף לכך ולהוסיף לה טעמים משלי, ואשר לפיהם יש ברכיב זה, כפי שהוסף להצעה השלישית, יותר מטעם לפגם.
אכן, וודאי וודאי שאיני מטילה ספק ביושרתו ובכוונותיו הטובות של הנאמן; אולם חרף האמור לאל, אין לי אלא להשתאות נוכח השיפור העצום באחוזי התמיכה, מרגע שהועלתה הצעה זו, אשר משמעותה תשלום ישיר מהקופה לעורכי דינם של הנושים.

דבר זה עשוי להתפרש באורח בעייתי עוד יותר, נוכח העובדה כי חלק מהנושים הרגילים, למצער, הינם ספקים קטנים וגורמים נוספים שאינם בעלי ידע והבנה משפטית משל עצמם. יתכן שחלקם אף אינם שולטים לגמרי בשפה העברית – עניין שהופך אותם, או למצער יוצר חשש להפיכתם, לכאלו התלויים באורח כמעט מוחלט בפרשנות ובעצת עורכי דינם בכל הנוגע להערכת ההסדר המוצע; זאת, אף יותר מנושים במקרים אחרים ושגרתיים יותר של הסדרי נושים.
במצב כזה, הרי מקום בו מועבר תשלום באורח ישיר מן הקופה לעורכי הדין, נותר חשש – ולו בבחינת מראית פני הצדק – כי הדבר עלול להשפיע על שיקול הדעת, באורח שאינו פרופורציונלי לתוספת התועלת הממשית לנושים עצמם.

אעיר, כי אין אני נדרשת להזקק לביטויים החריפים שהשמיעו כמה מן המתנגדים, אשר הגדירו את המשא ומתן עם הפרקליטים במונחים של "סחר סוסים", כדי להצביע אל נכון על מידת הבעייתיות בתוסף כזה להסדר.

מעבר לאותו חשש, שלא ניתן לבטלו, להשפעה בלתי פרופורציונלית על שיקול הדעת, הרי קיימת בתשלום כזה אף בעייתיות משפטית עקרונית יותר.

עורכי דינם של הנושים, במלוא הכבוד הראוי, אינם נושים של קופת ההסדר, ועל פניו אין הקופה נדרשת או רשאית להעביר להם מאומה. אותם עורכי הדין, לכל היותר, הינם בעלי זכאות אובליגטורית כלפי הנושה עצמו, ממנו הם זכאים לדרוש תשלום קבוע או אחוז ממה שקיבל מהקופה, בהתאם להסכמות החוזיות שביניהם; במצבים מסויימים, עשוי פרקליט שלא קיבל שכרו אף להחזיק בזכות עכבון מסויימת; אולם מכאן ועד לזכאות ישירה כלפי הקופה, רב הדרך.
זאת ואף זאת; חרף העובדה כי על-פניו התשלום לפרקליטים תעשה לפי מפתח זהה ליחס משקל הנשיה בין הנושים עצמם, הרי שבכל-זאת עשויים להיווצר עיוות וסטיה מדיני הקדימה, בין נושים שלא נעזרו בשירותי פרקליט (למשל: השתמשו בפרקליט שהוא קרוב משפחה, שיצג אותם חינם אין כסף או כמעט בחינם) כמו גם נושים שיש להם מחלקה משפטית המקבלת שכר קבוע שאינו תלוי בתיק ספציפי, לבין נושים ששכרו פרקליט וחתמו עימו על הסכם יצוג. על-פניו, ניתן לגרוס כי האחרונים זוכים, אף אם בגדר "ברוטו" בשיעור דיבידנד העולה על זה שמחולק לסוג האחר של הנושים.