מדינת ישראל ואח' נ' ג'ינו ואח'

החלטה

התביעה בתיק זה הינה לסעדים של הריסה ופינוי, סילוק יד ממקרקעין וכן סעדים כספיים בעילות שונות המסתכמים בסך 1,787,499 ₪.

בבקשה מס' 4, הגישו הנתבעים בקשה לסילוקה על הסף של התביעה בשל טענות שונות ומשונות, בשל חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין, התיישנות, שיהוי, העדר יריבות, העדר עילה – הכל כפי שפורט בהרחבה בבקשה ובכתב ההגנה.

לאחר עיכובים, הגיבו התובעות על הבקשה. במסגרת תגובתם זו, אשר מילאה לא פחות מ- 34 עמודים, טענו התובעות, כי אכן הסעד העיקרי המבוקש הינו הריסת בנייה במקרקעין ופינויים של אותם מקרקעין מכל מבנה חפץ ואדם והשבתם לידי התובעות. התובעות הפליגו ופירטו את ההלכות השונות החלות בנדון מאז נפסקה הלכת שמש נגד מפעל המים בכפר סבא (ע"א 37/59, פ"ד יג [1] 834 [1959]), ועד כה. הלכת שמש זו, אשר הטרידה שנים רבות את מערכת בתי המשפט, שבקה לאחרונה חיים לכל חי ובוטלה בפסק הדין המנחה החדש שנפסק במסגרת רע"א 3749/12, ששון בר עוז נגד דניאל סטר (1.8.13). על פי פסק דין זה, נפסק כי הסמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר שימוש במקרקעין, בין אגב שמירה על גוף הנכס ובין אם לאו, נתונה כל כולה לבית משפט השלום.

לאור האמור, הסכימו התובעות, בפינה מוצנעת בטיעוניהם הארוכים כנגד הבקשה, כי לאור שינוי ההלכה, ועל מנת שלא לגרום לעיכוב בבירור התביעה לאור מהותה, מסכימות התובעות להעברת התביעה לבית משפט השלום בנצרת. על כן, הן קובעות כי לאור הסכמתם זו, מתייתר הצורך להתייחס לטענות הנתבעים בעניין הסעדים הכספיים והסעדים הנוספים. יתור זה, לא מנע בעד התובעות להמשיך לטעון באריכות בעניינים אשר לכאורה אינם בגדר סמכותו של בית משפט זה, נוכח הסכמתן המפורשת של התובעות (ראה סעיף 22 לתשובת המשיבות- התובעות).

נוכח הודאה זו של התובעות, פנו הנתבעים לבית המשפט בבקשה מס' 8, וחזרו על בקשתם זו פעם או פעמיים כי על בית המשפט להעביר את הדיון לבית משפט השלום בטבריה, לבית משפט הקרוב ביותר למקום מגוריהם. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אינם מוותרים על כל יתר טענותיהם, אולם אלה יועלו בפני הערכאה ההולמת.

ואכן, אין ספק כי הסמכות העניינית לדון בתביעה כיום, נתונה לבית משפט השלום. הלכת "ששון בר עוז" שמה קץ למבוכה ולחוסר הקוהורנטיות ממנה סבלו תביעות הנוגעות למקרקעין, כאשר נחרכו בהם שאלות של פינוי וסילוק מחוברים בסיטואציות שונות. בדיקת הסמכות העניינית נעשית כאמור בהתאם להוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (סעיפים 40(1) ו- 51 (א) המבחנים העיקריים, הינם מבחן סכום התביעה המירבי, כאשר סמכותו של בית משפט השלום משתרעת על תביעות המגיעות עד כדי 2.5 מליון ₪, ואילו בענייני מקרקעין, נקבעת הסמכות על פי סעיף 51(א)(3) כפי שהותוותה בפסק דין "ששון בר עוז".

על כן, מצויה התביעה שבפני כיום, כל כולה, בגדרי סמכותו של בית משפט השלום.

נוכח האמור, אני מורה כי התביעה תועבר לדיון בפני בית משפט השלום בטבריה – שהינו בית המשפט הקרוב ביותר למקום הימצאותם של הנכסים מושא התביעה.

הואיל והלכת "בר עוז" ניתנה על ידי בית המשפט העליון לאחר הגשת התביעה, הרי בדין הגישו התובעות את תביעתן תחילה לבית המשפט המחוזי, הגם שלטעמי, גם על פי ההלכות הקודמות ניתן היה למצוא דרך לשמיעת העניין בבית משפט השלום, אולם בכך אין אני בא לקבוע מסמרות. בהתאם, איני סבור כי מן הראוי לפסוק הוצאות בעניין זה. מובן, כי בית משפט השלום יהא רשאי להתחשב גם בבקשה זו, על נספחותיה, בבואו לפסוק הוצאות בסופו של יום.

המזכירות תעביר את התיק לבית משפט השלום בטבריה, ותסגור את התיק הפתוח בבית משפט זה.

ניתנה היום, ה' שבט תשע"ד, 06 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: