מדינת ישראל - פרקליטות מחוז חיפה נ' אמאייב

פסק דין

א.מבוא וההליכים בבית משפט השלום:

לפנינו ערעורה של מדינת ישראל על פסק דין מיום 9.11.2011 של בית המשפט השלום בחדרה שניתן במסגרת ת"פ 3213-11-10 (הש' אהוד קפלן) לפיו הוחלט שלא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו צו מבחן למשך שנה וחצי.

במסגרת הסדר טיעון המשיב הודה בעובדות כתב אישום מתוקן המהוות עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום המתוקן, בשנת 2008 חתם המשיב על מסמך הנחזה להיות אישור לפיו התמחה אצלו פלוני שהיה אף הוא נאשם במשך 6 חודשים כעוזר למתקין גז פחמני, המשיב ידע שהמסמך מזויף וכי אותו אחר מעולם לא התמחה אצלו. הנאשם האחר ניסה באמצעות המסמך המזויף לגשת לבחינת הסמכה שנערכת ע"י משרד התמ"ת ולקבל רישיון לעבודת גפ"מ.

כחלק מהסדר הטיעון הסכימו הצדדים כי בטרם הרשעה יתקבל תסקיר משירות המבחן שיבחן את ענין אי ההרשעה. שירות המבחן סבר כי "על אף האופי החמור של העבירה יש מקום להימנע מהרשעה, שכן הרשעה פלילית עלולה לסגור בפניו המשך עיסוקו המקצועי ולפגוע בו ובמשפחתו קשות. אנו מעריכים כי הרשעה פלילית עלולה לפגוע בו מבחינה רגשית, לאור התהליכים ההתפתחותיים המורכבים שעבר במהלך השנים...".

בית משפט קמא החליט לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לאמץ את המלצת שירות המבחן ולא להרשיע את הנאשם מאחר והרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וכי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בצורך בהרתעת הרבים.

ב.תמצית טיעוני הצדדים בפנינו:

ב"כ המערער שמה דגש על חומרת העבירה. לטענתה המסמך המזויף היווה אישור למתמחה שלא התמחה כלל, בתחום הגז דבר שלו השלכות משמעותיות מבחינה ציבורית. לטענתה לא מתקיים במקרה זה תנאי הכרחי והוא פגיעה ספציפית בשיקומו של המשיב. לכך הוסיפה כי על פי התסקיר המשיב לא לקח אחריות מלאה למעשיו וכי למשיב בעברו הרחוק שתי הרשעות בתחום הרכוש משנים 1993 ו-1996. לתמיכה בטיעוניה הציגה פסקי דין שונים.

ב"כ המשיב טען כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא. לדבריו, נסיבות המקרה אינן חמורות ולזכות המשיב יש לזקוף את העובדה כי הודה ולקח אחריות למרות שהמסמך המזויף לא נמצא כלל והמשיב במקרה זה לא קיבל טובת הנאה.

בתמיכה לטענותיו הגיש הסניגור אסופה של פסקי דין לפיהם, לטענתו, במקרים דומים או חמורים יותר לא הורשעו הנאשמים ואומצה עמדת שירות המבחן, כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא.

בטיעוניו שם דגש על לקיחת האחריות על ידי המשיב- שגם הובעה ישירות מפי המשיב בדיון בפנינו, על הנסיבות המיוחדות של המקרה שאינן חמורות לטענתו ועל נסיבותיו האישיות של המשיב שפורטו בתסקיר ואשר מתארות כי המשיב שיקם את עצמו בצורה מעוררת פליאה.

ג.דיון:

המסגרת הנורמטיבית

בטרם ננתח טענות הצדדים מן הראוי להפנות להלכה בנושא הימנעות מהרשעה כפי שנקבעה למשל בפסק דינה של הש' א' חיות מיום 23.2.2012:

"בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב), התווה בית משפט זה את מאפייניו של המקרה החריג המצדיק הימנעות מהרשעה על-פי סעיף 71א לחוק העונשין, וסטייה מן הכלל לפיו "משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 23.7.2009)). לאחר שעיינתי בטענותיו של המערער, נראה לי כי אין להצדיק במקרה שלפנינו הימנעות מהרשעה. ראשית, ויתור על הרשעה עלול לשדר מסר לפיו ניתן להקל ראש במעשיו של המערער ומסר כזה אין לו מקום בהינתן אופיין ונסיבותיהן של העבירות שעבר....שנית, הגם שלא נעלמה מעיני טענת המערער (שלא נתמכה באסמכתא) ולפיה הרשעתו דנן עלולה לפגוע במידת מה ביכולתו לעסוק בתחום הביטחון, אין לומר כי מדובר ב"פגיעה חמורה בשיקומו" ע"פ 3877/11 אייל רחמים נגד מדינת ישראל.

ונזכיר את שנקבע בהלכת כתב הנ"ל:

"בפסיקתנו נקבע, כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה... ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם – הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו – הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מיתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.אבגדהוז הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

א

ב

ג