מדינת ישראל - הועדה המ חוזית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' נבאברה

החלטה

בפניי בקשה להכריז על ביטול החלטה שניתנה על ידי בית המשפט בתיק זה, ביום 27.3.2011, ולפיה ניתן תוקף להסכמת הצדדים שהוכתבה לפרוטוקול, במסגרתה הוארך המועד לביצוע צו ההריסה נשוא ההליך דנן עד ליום 16.6.2011 [להלן: "ההחלטה"].

לטענת המבקש, אשר היה מיוצג במקור על ידי עו"ד האיל אבו גרארה [להלן: "עורך הדין הקודם"] וכעת מיוצג על ידי עורך דין חדש, היה כשל בייצוג על ידי עורך הדין הקודם.

אשר לטעמי הכשל, נטען בבקשה כי הכשל היה בשתי נקודות עיקריות: האחת: שלא הוסברה היטב ההסכמה עם ב"כ המשיבה, והשניה – שלא נטענו על ידי עורך הדין הקודם כל הטענות כנגד הצו או כנגד הארכתו במקור על ידי בית המשפט במסגרת הגשת בקשה במעמד צד אחד.

התצהיר שצורף לבקשה דנן נחתם על ידי בנו של המבקש, שטען כי אביו (המבקש) סובל מאפזיה המונעת ממנו יכולת דיבור והתקשורת עימו נעשתה באמצעותו. לטענתו סברו הוא ואביו שהמטרה של הגשת הבקשה המקורית היא ביטול צו ההריסה במלואו וכי עודכן לגבי ההסכם אלא שהבין כי אין מדובר בדחייה אחרונה אלא בדחייה ראשונה ושלאחריה ניתן יהיה לשבת עם המשיבה על מנת להגיע להסכם על דחייה נוספת. לטענת בנו של המבקש, אילו ידע כי מדובר בדחייה של שלושה חודשים בלבד, לא היה מסכים.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

בדיון שנערך ביום 21.9.2011 נחקר בנו של המבקש על תצהירו. בחקירתו, אישר כי בניית המבנה הסתיימה רק בתחילת שנת 2011 וכי עד אז לא נכנסו לבית. בכך למעשה, נשמטה טענת המבקש בבקשתו דנן לפיה לכאורה נפלו פגמים בצו הנוגעים למועד הבניה.

ואכן, בסיומה של החקירה אישר ב"כ המבקש כי למעשה לא נותרה למבקש טענה זולת הטענה שלפיה הארכה שניתנה על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 16.2.2011 היתה פגומה.

נתתי בידי ב"כ המבקש שהות לשקול האם הוא עומד על בקשתו, ולאחר מספר ימים הודיע ב"כ המבקש כי הוא עומד על בקשתו.

בחנתי את הבקשה, וסבורני כי יש לדחותה תוך חיוב המבקש בהוצאות ממשיות.

במקורו, נחתם צו ההריסה ביום 17.1.2011 וביום 16.2.2011 האריך בית המשפט את תוקפו של הצו למשך 60 יום נוספים. הצו וההחלטה הראשונה הודבקו ביום 1.3.2011. למרות זאת, הוגשה הבקשה לביטול הצו רק ביום 13.3.2011, דהיינו באיחור ניכר. בנוסף, התברר כי טענת המבקש ביחס לפגמים שנפלו לכאורה בצו, לא היה לה על מה לסמוך. לפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם בדבר דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה ודחיית המועד לביצוע הצו. וכך הכתיבו הצדדים לפרוטוקול בית המשפט בדיון מיום 27.3.2011:

ב"כ הצדדים:

הגענו להסדר לפיו הבקשה לביטול צו ההריסה תדחה. צו ההריסה יעוכב עד 16.6.11 לצורכי התארגנות בלבד. בתום מועד זה מתחייב המבקש להרוס את המבנה בעצמו ועל חשבונו. להבטחת ביצוע ההריסה ע"י המבקש, ישמש הפקדון שהופקד על ידו בסך 7500 ₪. אם לא יהרוס המבקש את המבנה עד למועד האמור, תהא רשאית המשיבה להרוס את המבנה בעצמה במשך תקופה של 60 ימים שימנו ממועד 16.6.11 והפקדון יחולט לטובת המשיבה. נבקש לתת תוקף של החלטה למוסכם.

הסכמה זו קיבלה, כאמור, תוקף של החלטת בית המשפט.

אמנם, שעורך הדין הקודם לא טען כל טענה כנגד ההחלטה הראשונה להאריך תוקפו של צו ההריסה [ההחלטה מיום 16.2.2011], אולם אין פירוש הדבר כשל בייצוג, בוודאי שלא ברמה כזו שיש בה כדי לבטל את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר קיבלה תוקף של החלטת בית המשפט.

העובדה שעורך דין לא טוען טענה כלשהי, שעורך דין אחר היה טוען אולי, אין בה כדי לבטל את כל ההליך ולבטל את ההסכמות אליה הגיעו הצדדים כשהם מיוצגים. אם נרשה כך, לא יהיה ערך לעקרון סופיות הדיון.

דין והלכה הם שפסק דין סופי, ובמיוחד פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, אין לפתחו ואין לבטלו אלא אם חל שינוי מהותי בנסיבות, אשר יש בו כדי להביא לעיוות דין קיצוני. קל וחומר שעה שהצדדים [ובמקרה דנן – המבקש] היו מיוצגים, והיו מיוצגים כדבעי.

כל עוד לא הוכח לבית המשפט כי עורך הדין הקודם פעל ממניעים זרים או תוך הפרת חובת האמון שבינו לבין המבקש, אין מקום לשנות את המוסכם.

למעלה מן הצורך חזרתי שוב להחלטתי הראשונה להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה. יש קושי לקבל טענת המבקש כאילו המשיבה כשלה בהגשת בקשתה באיחור, שעה שהוא עצמו כשל באותו כשל, פעמיים: פעם אחת כשהגיש במקור את הבקשה לביטול צו ההריסה, והפעם השניה כאשר הגיש בקשתו דנן, בשיהוי ניכר, בוודאי למן המועד בו התייצב לראשונה במשרד עו"ד אבני.

טענות ב"כ המבקש בנוגע לארכה שניתנה על ידי בית המשפט נטענו באופן סתמי, וב"כ המבקש אפילו לא עמד על חקירת המצהירים מטעם המשיבה. לא אז ולא היום.