מדור אלמנה ומזונותיה

דעת דיין א':

התובעת התאלמנה מבעלה הראשון בשנת תשס"א בחוץ לארץ, ועלתה לארץ הקודש עם שני ילדים. כעבור שש שנים בארץ, בהיותה כבת ששים, נישאה לבעלה השני ביום ט"ו תמוז תש"ס (17/7/2000) אשר ממנו התאלמנה בחודש חשוון תש"ע (8/11/09) (להלן: המנוח). לאחר פטירת המנוח שלח בנו מכתב אל האלמנה ובו הודיע לה על סיום תקופת השכירות שלה בדירה, ודרש ממנה לפנות את הדירה עד לתאריך 31/12/09.

בהסכם הממון שערכו הצדדים, אשר אושר ע"י נוטריון, ובו נכתב שהם "עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעות חתימותיהם על ההסכם", הצהירו הצדדים כי הדירה בירושלים מוצאת מכלל נכסיהם המשותפים ומועברת אל הנתבע, הן בדרך מתנה והן בדרך הורשה מכוח צוואה. בסעיף אחר באותו הסכם, שמרה האישה על הזכויות שיוותרו בבעלותה, והוציאה אותם ממסגרת האיזון של התא המשפחתי. מכאן הוכיח הנתבע, כי אין ולא היה לפני הנישואין ועובר אליהם, זכות כלשהי לתובעת בדירה שבירושלים. מאידך, התובעת האלמנה טוענת כי בעלה המנוח החתים אותה על הסכם ממון מבלי שידעה והבינה את תוכנו.

טענת הנתבע הינה כי לביה"ד אין סמכות לדון במקרה הנוכחי, למרות שבי"ג שבט ע"א יצאה מאיתנו החלטה על הסמכות. זאת, אף שאין מחלוקת שאלמנה זכאית לקבל מזונות מעיזבון בעלה, והדבר מצוין בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים. מ"מ בנידון הזה אין לדבריו דבר וחצי דבר, לא בעובדות ולא במתווה המשפטי, כיוון שבתאריך 3/5/2000 העניק האב לבנו התובע במתנה את זכויותיו הנובעת מנכסי המקרקעין. בתאריך 7/6/2000 שילם הבן התובע, ובפועל נרשמה הדירה רק בתאריך 16/1/2001.

הנה מבואר בשלחן ערוך חו"מ סימן סא סעיף יג:

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן כתובה ותנאים - אין שומעים לו."

ולא רק לעניין כתובה כתב זאת השלחן ערוך, גם לעניין חתימת העדים בשטר, בסימן מה סעיף ג:

"הודאה בחתימת ידו, והדבר ברור שאינו יודע לקרוא, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב."

מקורו בשו"ת הרשב"א [המיוחסות לרמב"ן] סי' ע"ז:

"כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על נאמנות אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו."

לסיכום, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה מנכסי אביו סך של 5,700 ש"ח, וכן להצהיר כי התובעת זכאית להישאר בדירה בה היא מתגוררת כיום עד יומה האחרון, או לחילופין לקבל מהנתבע סך של 5,500 ש"ח בגין שכירות דירה חלופית.

הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף, כיוון שלדבריו אביו המנוח העניק לו במתנה גמורה את הדירה בירושלים. לדבריו, התובעת אינה מסכנה וחסרת כל, כיוון שעל פי קבלות שהציג, היא מקבלת סך של 5,753 ש"ח בכל חודש, וזאת מלבד כספים בחשבון המשותף בהן היא הייתה היורשת היחידה.

לכאורה, לפי דברי מרן הנ"ל אפשר היה לפסוק בקלות כדברי הנתבע, ולדחות את התביעה על הסף, כיוון שהטענה שהתובעת חתמה ולא ידעה על מה חתמה, היא טענת סרק ולא נשמעת בביה"ד, ואין בה אלא רק הטלת רפש וטיט על המנוח.

אך מעבר לטענת התובעת שבתקופת החתונה לא דיברה עברית, לא קראה ואף לא הבינה את השפה, מעלה התובעת שאלה המחייבת תשובה מצד הנתבע. לדבריה, אם אכן הדירה הועברה אל הנתבע, בן המנוח, והבן "נתן" לאביו, כבר בזמן הנישואין, להיכנס לגור בדירה, כיצד ייתכן שלא דאג להחתים את אביו המנוח ואת אשתו - התובעת דנן - על איזה שהוא מסמך, שבו יאמר שלאחר 120 שנה לא תהיה זכות לאלמנה להמשיך לגור בדירה? התשובה לכך היא פשוטה, מעולם לא הייתה כוונת המנוח לקעקע את זכות המדור של האלמנה, אלא להיפך, הוא רצה לדאוג לאלמנתו גם לאחר מותו. אלא שהדירה הייתה בבעלותו של הבעל עד יום מותו, וכל הדיבורים על העברת בעלות הייתה פיקציה שנועדה לסיבות אחרות, כלומר בלשון חז"ל יש כאן "הברחה". כמו שמובא בב"ב "מתנתא טמירתא לא מגבינן בה". למעשה טענה האלמנה שהיא התגוררה בבית במשך כל תקופת נישואיהם, והמנוח נשאר הבעלים האמיתיים של הנכס. לא זו אף זו, גם יתר הדירות בתל-אביב, נשארו בבעלותו עד יום מותו. התובעת גם הוכיחה שהמנוח גבה לעצמו ולאחיו שכירות מכל הדירות. מדו"ח חברת הניהול עולה, כי הנתבע מעולם לא קיבל מאומה מהכספים, ואפילו לא נמען למכתבים הללו מחברת הניהול ונראה כי המנוח לא התכוון באמת להיפרד מרכושו, אלא כאמור רק כמבריח למראית העין.

האם המתנה היא "מתנה" או כ"מבריח"

הן נכון שבפוסקים מצאנו דעות הסוברות שלא שייך דין "מבריח", כשמעביר לבנו-קרובו, כמו במקרה דנן, ואינו נחשב להערמה. אולם, במה דברים אמורים, באופן שהנכסים באמת יצאו מרשות הנותן ועברו בפועל לרשות המקבל הקרוב, כלומר באופן שיצאו מידי הנותן ובאו לידי המקבל. אבל במקרה שבו נשארו הנכסים ביד הנותן ולא יצאו מרשותו, בזה כתב הרא"ש, שגם ר"ת החולק על הרמב"ם והרי"ף בדין המקורי של "מברחת", מודה שהווי כמבריח וכמערים. ואם נשארו הנכסים ברשות הנותן, כמו במקרה שלפנינו, ממשיך הדבר להיחשב כמבריח וכהערמה בכל אופן, גם כשנותן לבנו-קרובו. מכיוון שכל הסברה שבקרובו היא, שבאמת התכוון להעביר אליו את הנכסים. אבל כאשר בפועל לא משתנה כלום גם אחרי ה"נתינה", ודאי שנתינה זו נחשבת ל"מבריח", שהרי ברור שהמתנה אינה באמת מתנה. מלבד כל זאת, גם לא נעשה כל קנין ע"י המנוח בכדי להוציא את הנכסים מרשותו, מבלי לקחת בחשבון שכל הסכמי המתנה היו כפיקציה, דהיינו כמבריח בעלמא.

לכן נראה לפסוק כי הדין עם התובעת, האלמנה, על פי מה שכתב המחבר בשלחן ערוך, חו"מ סימן צט סעיפים ו-ח:

"הכותב כל נכסיו לאחר ואחר כך לווה מאחרים, ובבוא המלווה לגבות חובו מצווה להוציא השטר מתנה שקדם לשטר חוב, והכל רואים שאעפ"י שכתב כל הנכסים לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא התכוון אלא להבריח מבעלי חובו שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה אף על פי שקדמה להלוואה."

ובסעיף ח: