מגיס נ' מגיס ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף עקב מעשה תקיפה.

התובעת ילידת שנת 1948, תושבת הכפר עראמשה, ואילו הנתבעים, שני אחים ובן דוד, מתגוררים בשכנות לתובעת.

אין מחלוקת כי ביום 24/9/05 פרצה תגרה רבת משתתפים בסמוך למקום מגוריהם של הצדדים, בין שני פלגים שונים של משפחת מגיס.

לטענת התובעת, לאחר הארוע הנ"ל ובזמן שביקשה להיכנס לביתה, הגיעו אליה הנתבעים כשכל אחד מהם מחזיק באלה מעץ, ובלי כל סיבה תקפו אותה ליד גרם המדרגות של הבית והכו בה עם אגרופים ואלות. כתוצאה מכך, התובעת איבדה את הכרתה והובהלה באמבולנס לבית חולים נהריה כשהיא מדממת, ומשם הופנתה בדחיפות לבית חולים רמב"ם.

מאוחר יותר הגישה המדינה כנגד הנתבעים כתב אישום מתוקן המייחס להם השתתפות בתגרה במקום ציבורי, והנתבעים הורשעו על סמך הודאתם בביצוע העבירה.

הנתבעים לא הכחישו דבר קיומה של הקטטה, אך הם הכחישו בתוקף כי תקפו את התובעת. הנתבעים הוסיפו, כי הם עצמם נפלו קורבן למעשי אלימות מצד בני משפחת התובעת אשר תקפו את חלקם והסבו נזק רב לרכוש, כגון ניפוץ חלונות הבית ושמשות הרכב.

הנתבעים ביקשו להדגיש, כי הם הורשעו בעבירה של השתתפות בתגרה ולא בעבירה של תקיפה. מכל מקום, ההשתתפות שלהם בתגרה נעשתה כאקט של התגוננות ומתוך רצון כן להפריד בין הניצים, ותו לא.

התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית על מנת להוכיח קיומה של נכות לצמיתות בעקבות התקיפה, וטענה כי לא עלה בידה לעשות כן בשל חיסרון כיס.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית כאשר נוסף לתצהיר התובעת צורף גם תצהיר של בנה אשר הצהיר כי פגש את הנתבעים יוצאים במהירות מפתח ביתה של התובעת עם אלות בידיים.

הצדדים הסכימו להכריע את המחלוקת על סמך סיכומים בעל פה ללא צורך בחקירות נגדיות של המצהירים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים שהוגשו, נחה דעתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים.

לתיק בית המשפט הוגש חלק מתיק המשטרה אשר כולל את ההודעות אשר נגבו מהנתבעים. עיון בהודעות אלה מלמד על סתירות ותהיות כפי שאפרט בהמשך באופן שיש בו כדי להטות את כף המאזניים לטובת התובעת. כך למשל, נתגלתה סתירה בין העדות של הנתבע 3 במשטרה מיום 27/9/05, שם ציין כי יתר הנתבעים לא נכחו בזמן הקטטה, ואילו בהודעה הקודמת שלו מיום 25/9/05 הוא ציין, כי הם הגיעו לקטטה כדי להפריד בין האנשים.

זאת ועוד, בהודעה שלו מיום 27/9/05 מציין הנתבע 3, כי הוא לא השתתף בקטטה ולא תקף אף אחד מהמעורבים. לעומת זאת, בהודעה הראשונה שלו מיום 25/9/05, הוא מאשר כי אחרים מפלג המשפחה המזוהה עם התובעת הרביצו קודם "ואנחנו החזרנו להם בחזרה". לא זו בלבד שההכחשה המופיעה בהודעה הראשונה לא מתיישבת עם האמור בהודעה השניה, אלא שהיא לא מתיישבת עם הרשעתו בפלילים.

יתרה מכן, אני למדה מתוך השאלות אשר הופנו ע"י החוקר לנתבעים, כי עדים אחרים אשר נחקרו ע"י המשטרה מבני משפחת הנתבעים מסרו נתונים שאינם מתיישבים עם דברי הנתבעים עצמם, ודוגמה לכך ניתן למצוא בכל הנוגע לאחות של הנתבע 3 אשר לא הזכירה בהודעתה פעולה כלשהי מצד האחרון כדי לחלץ אותה מידי התוקפים מבין בני משפחת התובעת.

בנוסף לכך, הנתבע 2 מוסר בעדותו במשטרה מיום 27/9/05, כי לא השתתף בקטטה – בניגוד גמור להודאה שלו בעבירה של השתתפות בתגרה במקום ציבורי.

על יסוד האמור לעיל, נחה דעתי להעדיף את גרסת התובעת אשר נתמכה כאמור בתצהיר של בנה.

זה המקום להבהיר, כי גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובעת ובנה הורשעו אף הם בהשתתפות בתגרה במקום ציבורי (אם כי יש לציין, כי הוגש רק עותק מכתב האישום נגדם ולא הוגש שום מסמך המלמד על הרשעתם בעבירה זו), אין בכך כדי לסתור או לשנות את המסקנה כי התובעת נפלה קורבן למעשה אלימות מצד הנתבעים.

כפי שציינתי מקודם, התובעת הובהלה תחילה לבית חולים נהריה, שם עברה תפירה של פצע בקרקפת, ולאחר מכן הועברה לבית חולים רמב"ם לשם השגחה בשל שבר קווי בגולגולת בחלק הפרונטאלי וחשד לפגיעה מוחית מינימאלית, ושוחררה ביום 26/9/05.

התובעת המשיכה לקבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים, כעולה מהתיעוד הרפואי אשר צורף לתצהיר העדות הראשית שלה, וממנו עולה כי התובעת התלוננה על כאבי ראש, כאבים באוזן שמאל, ואובחנה כסובלת מנפיחות ואודם באוזן. כמו כן, התובעת נזקקה להוצאת תפרים מהקרקפת.