מג'יס ואח' נ' גרנברג ואח'

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

בפניי תביעות הדדיות רכושיות שעניינן תאונת דרכים שהתרחשה ביום 01/07/2011 (להלן: "התאונה").

התובע/הנתבע שכנגד היה בעת התאונה הבעלים של רכב שמספרו 44-736-35.

הנתבע/התובע שכנגד היה בעת התאונה הבעלים של רכב שמספרו 92-565-08.

הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשואת כתב התביעה.

בכתב התביעה טען התובע כי האחריות לקרות התאונה הינה של הנתבע שכן, במועד התאונה, בעודו נוהג את רכבו מכיוון ראש הנקרה לכיוון נהריה, ירד רכבו של הנתבע לשוליים על מנת לעצור בצד הכביש, אך לפתע סטה מן השוליים ופגע בצידו הימני של רכב התובע.

אשר על כן, תובע התובע סך של 7,400 ₪, המגלמים בתוכם את הנזק שנגרם לרכב התובע, שכ"ט השמאי והוצאות משפט.

בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את אחריותו לקרות התאונה, וטען כי האחריות לקרות התאונה היא דווקא של התובע שכן במועד התאונה, ביקש הנתבע לבצע פניית פרסה, ולאחר שבדק כי אין רכב מאחוריו ובנתיב הנגדי, האט את מהירות נסיעתו וביקש לבצע פנייה שמאלה, אך בטרם עלה בידו לעשות כן, הגיח מכיוון צומת בצת, רכבו של התובע, אשר נסע במהירות גבוהה, ביצע עקיפה אסורה תוך חציית קו הפרדה רצוף ופגע בחזית השמאלית הקדמית של רכב הנתבע.

בתביעה שכנגד חזר התובע שכנגד (להלן "הנתבע") על האמור בכתב ההגנה לעניין אופן התרחשות התאונה, ותבע סך של 6,851 ₪ המגלמים בתוכם את הנזק אשר נגרם לרכבו של הנתבע, שכ"ט השמאי ופיצויים בגין עוגמת נפש.

בכתב ההגנה שכנגד הכחיש הנתבע שכנגד (להלן: "התובע") את אחריותו לקרות התאונה, חזר על הדברים שטען בכתב התביעה, והוסיף כי לאחר התרחשות תאונה ביקש להזמין משטרה למקום התאונה, אך הנתבע ביקש ממנו שלא יעשה כן היות ומדובר בתאונה ללא נפגעים.

התובע הוסיף וטען כי גרסאותיו של הנתבע, הן במשטרה והן בכתב התביעה, רצופות סתירות היורדות לשורשו של עניין, אינן סבירות ואינו הגיוניות ואינן עולות בקנה אחד עם העובדות ועם התרחשות הנזק אשר אירע לרכבים.

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [כך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).

לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?