מברטו נ' קורבלנקי ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעה לבית-משפט זה, בה ביקש לחייב את הנתבעות בתשלום בגין נזקים שנגרמו לטענתו לרכבו (להלן – "רכב התובע"), במסגרת תאונה שהתרחשה ביציאה מתחנת דלק בלוד ביום 16.10.2008 (להלן – בהתאמה - "התאונה" ו"תחנת הדלק"). הנתבעת מס' 1 היא מי שנהגה ברכב האחר שהיה מעורב בתאונה (להלן – "רכב הנתבעת"). הנתבעת מס' 2 היא המבטחת הן של רכב התובע והן של רכב הנתבע.

לטענת התובע, הוא יצא מתחנת הדלק ונכנס לנתיב השמאלי של הכביש על מנת לבצע פניית פרסה שמאלה לנתיב הנגדי, הכל כאשר הוא מוודא כי אין כלי רכב נוספים בנתיב השמאלי. לטענתו, רכב הנתבעת נסע באותה עת במהירות באותו נתיב ופגע ברכב התובע בחלקו האחורי. לעומת זאת, טענת הנתבעות היא כי הנתבעת מס' 1 נסעה בנתיב השמאלי וכי רכב התובע "חתך" את נתיב נסיעתה כדי לבצע פניית פרסה ובכך גרם לתאונה.

הנתבעת לא התייצבה לדיון ולא העידה בפני בית-המשפט, שכן לטענת הנתבעות היא עזבה את הארץ. חרף עובדה זו, נראה לי כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו – הן במישור החבות והן במישור הנזק. להלן אנמק מסקנתי זו.

לעניין החבות: טענת התובע היא, כאמור, כי יצא מתחנת הדלק לנתיב השמאלי של הכביש לשם ביצוע פניית פרסה שמאלה. טענה זו נתמכת גם בהודעתו לנתבעת מס' 2 על התאונה ובשרטוט הכלול בהודעה האמורה (נ/2). לעניין נסיבות אשר כאלה, קובעת תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 44(א) לתקנות האמורות קובעת, כי "לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא". הנה כי כן, במקרה דנן הייתה זו חובתו של התובע לוודא כי הוא יכול לבצע את הפנייה בלי להפריע את התנועה ולסכן אדם או רכוש. זאת ועוד, התובע היה צריך לדאוג לכך כי פניית הפרסה לא תתבצע בנסיבות שיש בהן הפרעה או סיכון לעוברי דרך. דא עקא, שעצם התרחשות התאונה מלמד, כי התובע לא פעל בהתאם להוראות האמורות. מיקום הנזקים בצידו השמאלי האחורי של רכב התובע (התמונות נ/3 ו-נ/4) מעיד, כי הפגיעה בו נעשתה במהלך הפנייה, מה שמלמד כי התובע לא הקפיד לוודא מראש – קודם יציאתו לפנייה – כי הדרך פנוייה. לפיכך, המסקנה כי התובע אחראי להתרחשות התאונה.

לעניין הנזק: התביעה הוגשה בסכום של 4,691 ₪. דא עקא, שבכתב התביעה עצמו אין כל פירוט של הנזק הנטען ואף לא צורפו לו דו"ח שמאי ו/או חשבונית בגין תיקון הנזקים שנגרמו לרכב התובע, שיהא בהם כדי להעיד על גובה הנזקים האמורים. בנסיבות אלה, גם גובה הנזק הנטען לא הוכח, אך מסקנה זו הינה בבחינת למעלה מן הצורך לנוכח קביעתי דלעיל בשאלת החבות.

לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, ובהן אי התייצבותה של הנתבעת מס' 1 לדיון בבית-המשפט, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ל' שבט תש"ע, 14 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: