מבחני הלכת השיתוף והכללת פסיקה על פיה בהסכמה שבקניין לדון על פי החוק

מוקד הדיון בפסק הדין שלפנינו הוא הדירה בחיפה אשר רשומה על שםהבעל. האישה דורשת מחצית מהדירה לאור הלכת השיתוף.

לצדדים נכסים נוספים אשר רובם נמצאים בגרמניה ולגביהם תצא החלטה נפרדת לאחר בירור הזכויות המדויקות שם.

רקע:

הצדדים נישאו בשנת 1971.

במהלך נישואיהם עקרו הם מהארץ והתגוררו בשליחות בגרמניה. בשנת 2005 חזרה האישה ארצה והתגוררה בגפה בדירה בחיפה.

הבעל הגיש תביעת גירושין, ולאחר דין ודברים ארוך ומייגע אשר כלל דיונים חוזרים ונשנים בביה"ד האזורי בחיפה, בביה"ד הגדול ולאחר מכן בביה"ד הרבני האזורי בנתניה, התגרשו הצדדים בתאריך י"ג במרחשוון תשע"ה (6.11.2014).

בהסכם הגירושין אשר יובא להלן נכתב שענייני הרכוש והכספים יידונו לאחר מתן הגט ולאחר קיום דיון הוכחות וסיכומים בעניין.

בתאריך י"א באייר תשע"ז (7.5.2017) התקיים דיון הוכחות אשר רובו הגדול יוחד לעניין הדירה בחיפה. בהתאם להוראת ביה"ד הוגשו סיכומים בעניין הדירה בחיפה. אף שיש מחלוקות נוספות לגבי שאר הרכוש בגרמניה, אך מכיוון שנושא הדירה בחיפה לכאורה אינו קשור לשאר הרכוש, ומאידךגיסא למבקש יש דחיפות לפסק דין בעניין הזה בגלל תכניות פינוי־בינוי שנערכות בבניין שבו נמצאת הדירה, לפיכך הורה ביה"ד על הגשת סיכומים בנושא זה של הדירה בחיפה לצורך החלטה בעניין.

טענות הצדדים

כאמור, הדיון נסוב סביב הדירה בחיפה. הדירה המקורית הייתה בגודל 107 מ"ר, דירה זו נפלה בירושה לגרוש מאביו בתחילת שנות השמונים, ובהמשך, בשנת 1997 חיברו לה דירה קטנה נוספת בגודל 19.3 מ"ר שהייתה סמוכה לה. לאחר קנייתה נערך שיפוץ כדי לאחד את הדירות (מבחינה מעשית אך לא מבחינה רישומית).

המחלוקת העקרונית בין הצדדים נעוצה במתווה הדין אשר צריך להנחות את ביה"ד.

יובהר כי הצדדים קיבלו על עצמם בקניין גמור לפני ביה"ד לדון בעניין הרכוש לפי החוק.

בדיון בתאריך מיום ט"ז בתמוז תש"ע (28.6.2010) נאמר כך:

ביה"ד: כיום זה דיון ראשון ועדיין אין הוכחות לעילת הגירושין, אבל מאחר שכרכו עניין הרכוש צריך לקבל בקניין לדון בחוק יחסי ממון.

הצדדים מסכימים לדון על כך, ומקבלים בקניין על כך.

לדברי ב"כ האישה הכוונה בקניין שנעשה היה לדון ע"פ הלכת השיתוף ולא על פי חוק יחסי ממון אשר נחקק רק בשנת 1974 – שנה לאחר נישואי הצדדים. לדברי ב"כ האיש יש לדון לפי חוק יחסי ממון שכן על דבר זה קיבלו קניין ולא מעבר לכך.

למחלוקת זו השלכה ישירה לשאלת הדירה נשוא פסק הדין.

הנה בעוד הלכת השיתוף היא מקיפה וגורפת יותר, כאשר ההנחה הבסיסית היא שקיים שיתוף בין בני הזוג ולכן כלל הנכסים שברשותם יחסו תחת חזקה זו למעט החרגה מפורשת, הרי שחוק יחסי ממון מגביל את זכויות הצדדים וקובע שיש לבצע איזון משאבים רק ברכוש אשר הוכח שנצבר במהלך החיים המשותפים ומכוחם.

בהקשר זה, לטענת ב"כ האישה חלה על הצדדים הלכת השיתוף ולפיכך היא תובעת מחצית הן בדירה הראשונה והן בתוספת המאוחרת – הדירה הקטנה שאוחדה עם הגדולה.

לדברי ב"כ האישה, האישה תרמה משמעותית לדירה הנוכחית בהשתתפותה בקניית הדירה הנוספת הקטנה הסמוכה לה ובחיבורה לדירה הגדולה. היא טוענת שהדבר נעשה בשיתוף פעולה עימה – מעשית ופיננסית– והכסף לרכישת הדירה הנוספת הגיע מהחשבון המשותף. לדבריה, הסיבה שהדירה רשומה ע"ש התובע בלבד היא רק מסיבות פרוצדוראליות ומנהליות.