מארי נ' עירית אור יהודה

החלטה

בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף

1.המבקשת הינה הבעלים של חברה בשם "ורדים שיווק ומזון בע"מ" (להלן – ורדים שיווק), אשר החזיקה בנכס בתחום העיר אור יהודה (להלן – הנכס).

בשנת 2009 פתחה הנתבעת בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גבייה) נגד התובעת, לאחר שלגרסתה ורדים שיווק הותירה חוב ארנונה העומד על סך של כ-250,000 ₪ (להלן – החוב), בהסתמך על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן – חוק ההסדרים), המאפשר לרשות המקומית לפעול לגביית חוב ארנונה של חברה מאת בעל השליטה בה, בתנאים הנקובים בו.

בתובענה זו טוענת התובעת, כי ורדים שיווק חדלה מלהחזיק בנכס עוד בשנת 2005, ומאותו מועד המחזיקה היא חברה בשם "ים ורדים מוצרי איכות בע"מ" (להלן – ים ורדים), אשר בשליטת בעלה.

כיוון שכך, החוב אינו של ורדים שיווק, וממילא לא ניתן לפעול לגביית החוב ממנה.

לפיכך, עותרת התובעת למתן צו הצהרתי לפיו, הנתבעת מנועה מלפעול נגדה לגביית החוב, וכן לביטולם של הליכי הגבייה שננקטו בינתיים.

2.הנתבעת הגישה בקשה זו לסילוק התביעה על הסף, מחוסר סמכות עניינית.

לטענת הנתבעת, עסקינן ב"ענייני ארנונה", אשר הסמכות לדון בהם, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, על פי האמור בסעיף 5 (1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 (להלן – חוק בתי משפט לעניינים מנהליים), בצירוף סעיף 1 שבתוספת הראשונה.

עוד טוענת הנתבעת, כי הליכי השגה וערר על קביעות הרשות המקומית בענייני ארנונה צריכים להיעשות בהתאם לקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן – חוק הערר).

3.אמנם, בהתאם לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, הסמכות העניינית הכללית לדון בענייני ארנונה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ואמנם, בהתאם לסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, הוסמך מנהל הארנונה לדון גם בהשגות הנוגעות לשאלת ההחזקה בנכס, השאלה העומדת במוקד תביעה זו.

אולם, סעיף 3(ג) לחוק הערר מסמיך גם בתי משפט "רגילים" לדון בטענת "איני מחזיק בנכס" אם לא הוגשה השגה.

בית המשפט העליון קבע הלכה מנחה בפסק דינו בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, המאבחנת בין "נושאים עובדתיים וטכניים", שצריכים לידון בהליכי השגה מנהלית ובין "נושאים עקרוניים ובעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית" שיכולים לידון בערכאות השיפוטיות הרגילות.

4.בענייננו, אילו המחלקת הייתה רק בשאלה מי מהחברות הנזכרות – ורדים שיווק וים ורדים – החזיקה בנכס בתקופת החוב, הרי שזה היה נושא עובדתי גרידא, שאיננו מצדיק התדיינות בבית המשפט, משלא הוגשה השגה.

אולם, בתובענה זו עולה גם השאלה, באילו תנאים רשאית הרשות המקומית לגבות חוב ארנונה של חברה מבעל השליטה בה, כלומר פרשנותו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

לטעמי, נושא זה הוא בעל חשיבות עקרונית, כללית וציבורית.

הוראת סעיף זו הינה, למעשה, "הרמת מסך" חקיקתית, וגם אם ניתן למצוא לה הצדקה חברתית (ראו פסק דינו של כב' השופט שנלר בע"א (מחוזי ת"א ) 2139/08 הלל וח' נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, 2010 (פורסם בנבו)), עדיין היא מחייבת קביעת גדרים וסייגים שיפוטיים (ראו פסק דיני ב-ה"פ 200981/08 סיני נ' עיריית הרצליה, 2010).

מטעם זה אני סבור, כי בית המשפט יכול להידרש לתביעה.

5.הבקשה לסילוק על הסף נדחית.