מארי א זקין נ' אליס ואח'

פסק דין

במרכז המחלוקת בתיק זה גובה חוב בגין שכירת דירה על ידי הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) וחיובו של הנתבע 2 (להלן – הנתבע) כערב לו.

רקע עובדתי

1. בין התובעת לבין הנתבעת ובעלה ז"ל נחתם בשנת 1988 חוזה שכירות ולפיו שכרו הנתבעת ובעלה את דירת התובעת לתקופה של שנה החל מיום 1.1.1989. בהתאם להסכם השכירות היה על הנתבעת ובעלה ז"ל גם לשאת בהוצאות השוטפות בגין מים, חשמל, גז וטלפון. הנתבע, בנה של הנתבעת, חתם על ערבות לחובות השוכר על פי הסכם השכירות.

התשלומים עבור דמי השכירות שולמו לחשבון הבנק של אחות התובעת בבנק הבינלאומי בארץ. מחשבון זה גם ירדו מכוחן של הוראות קבע התשלומים עבור ההוצאות השוטפות כאשר הנתבעת ובעלה נהגו להחזיר במסגרת ההפקדה לחשבון גם הוצאות אלו (ר' סעיף 8 לתצהיר התובעת על נספחו; נספח ו' לתצהיר אחות התובעת; נספחים לתצהיר הנתבעת).

התובעת נעדרה מהארץ במשך שנים רבות, החל משנת 1990 ועד שנת 2009. גם אחותה, שניהלה בשמה את המשא ומתן להשכרת הדירה ואשר לחשבון הבנק שלה הופקדו דמי השכירות, לא שהתה בארץ משנת 1994 ועד לשנת 2009 (ר' סעיף 9 לתצהיר התובעת על נספחו; סעיף 13 לתצהיר אחות התובעת על נספחו).

כאשר הגיעו התובעת ואחותה לארץ ביולי 2009 גילו כי במהלך השנים 2009-2008 לא הופקדו בחשבונה של אחות התובעת כל תשלומים, לא עבור דמי השכירות ולא עבור ההוצאות. לאחר חזרתן למקום מגוריהן בצרפת, ביקשו וקיבלו תדפיסי בנק היסטוריים עבור השנים שחלפו ומהם עלה לטענתן כי למעשה החל משנת 1999 לא שולמו אלא תשלומים חלקיים בלבד עבור דמי השכירות וההוצאות השוטפות.

הנתבעת פינתה את הדירה באוגוסט 2009.

החוב

2. התובעת עותרת לתשלום החוב בגין דמי השכירות וההוצאות השוטפות העומד לטענתה עבור השנים 2009-1999 על סך של 235,451.54 ₪. לסכום זה יש לטענתה להוסיף הפסדי ריביות שנגרמו בחשבון האחות לאחר שהבנק, לצורך פרעון הוראות הקבע בגין ההוצאות השוטפות נהג לממש פקדון שהיה לאחות בחשבונה. לטענת התובעת אין מקום לכל טענת התיישנות ככל הנוגע לחלק מהתקופה שכן מדובר במקרה של אונאה ותרמית.

טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעים ככל הנוגע לגובה החוב, מעבר להתיישנות, היא כי במהלך השנים הוציאה הנתבעת הוצאות שונות לצורך תיקון תקלות ושיפוץ המושכר אשר יש לקזזן מסכום החוב. זאת על אף שהתיעוד לכך נלקח מבית הנתבעת על ידי התובעת ואחותה עת שהו שם בביקורן ביולי 2009.

התיישנות

3. התביעה הוגשה בפברואר 2010 ובמסגרתה עתרה התובעת לתשלום החוב בגין דמי השכירות וההוצאות השוטפות החל משנת 1999 ועד לשנת 2009 עת פנתה הנתבעת את הדירה.

בבקשת הרשות להגן הועלתה על ידי הנתבעים טענת התיישנות ככל הנוגע לחלק מתקופת החוב.

טענה זו בגין יסודה.

4. על פי חוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" כאשר תקופה ההתיישנות "בשאינו מקרקעין – שבע שנים" (ר' סעיפים 6,5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958).

על פי הסכם השכירות משנת 1988 עתידים היו דמי השכירות, להיות משולמים לפי השער היציג של הדולר מדי ראשון לכל חודש (ר' סעיף 3 להסכם השכירות, נספח א' לתצהיר התובעת). הארכות של הסכם השכירות אשר נשלחו על ידי התובעת לנתבעת לא שינו מתנאי זה (ר' סעיף 6 לתצהיר התובעת על נספחו).

העילה בגין אי התשלום התגבשה איפוא כל חודש עם אי התשלום.

מאחר והתביעה הוגשה ב- 11 בפברואר 2010, חלה התיישנות על כל סכומי החוב שהמועד לתשלומם התגבש 7 שנים קודם להגשת התביעה. קרי, עד פברואר 2003, כולל.

5. אמנם בסיכומיה טענה ב"כ התובעת לתחולת הרחיג של "תרמית ואונאה" בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. ואולם, הטוען לחריג עליו הנטל ונטל זה לא הורם בענייננו. מדובר בהפרת חוזה, ואף על פי חישובי התובעת בשנים 1999 ו-2000 שולם מרבית החוב ואילו בשנת 2002 אף שולם ביתר (ר' סעיף 37 לתצהיר התובעת).