מאסר למורשע בהעלבת עובד ציבור והתנהגות פרועה במקום ציבורי

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של  העלבת עובד ציבור והתנהגות פרועה במקום ציבורי - הוא אולם הדיונים בביהמ"ש - עבירות לפי  סעיפים 288, 216 (א) לחוק העונשין.

בחודש יוני 2006, בבית המשפט לתעבורה בנתניה, ובמהלך הקראת החלטה בעניינו (פסילת רישיונו ומעצרו עד תום ההליכים), על ידי כב' השופטת רבקה בן ישככר שוורץ- החל הנאשם להתפרע באולם הדיונים, בכך שקילל את כב' השופטת וירק לעברה (!!)

להלן, הוצא הנאשם על ידי מאבטחי ביהמ"ש - אל מחוץ לאולם הדיונים.

מיד לאחר שהושב לאולם, גם העליב הנאשם את ביהמ"ש, בקראו לעברה: " דפוקה אחת , מה את רוצה מחיי, הרסת לי את החיים."

אין כל ספק, בחומרת העבירות.

מעשיו הנלוזים של הנאשם מהווים קריאת תגר על אושיות שלטון החוק.

למותר לציין, כי הרשות השופטת היא מעמודי התווך של המשטר במדינת ישראל, ופגיעה שכזו יורדת לשורשי היסודות הדמוקרטיים - עליהם אנו מחויבים לשמור מכל משמר.

בספרו: "שופט בחב' דמוקרטית" (2004, עמ' 49), כותב כב' הנשיא ברק (כתוארו דאז):

"הנכס היקר ביותר לשפיטה הוא אמון הציבור בה.  זהו גם אחד הנכסים היקרים ביותר של החברה.

חוסר אמון בשפיטה - כתב דה בלזק - הוא תחילת סופה של החברה."

לרשות בתי המשפט עומד אמונו של הציבור - לכבד ולקיים את פסה"ד.

ברי איפה, כי החברה מחויבת בכבוד המערכת השיפוטית - שאם לא כן, עלולים הדברים להתגלגל לאנרכיה, ואיש על דם אחיו יעמוד.

במקורותינו מצינו:

"מצווה על הצבור לנהוג כבוד בדיינים, ותהיה אימתם עליהם, שנאמר: ואצווה אתכם בעת ההיא, זו היא אזהרה לצבור שתהא אימת דין עליו".

(ר' סנהדרין ח',א'; רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ"ה, הלכה ג', וכן ר' המקורות השונים המופיעים באנצ' תלמודית, ערך "בית דין" - כיבודם).

באי כיבוד המערכת המשפטית בכלל, והמותב הספציפי בפרט, עלולה להתקיים בנו המימרא: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו." (בבלי, עבודה זרה, דף ד', עמ' א').

ומפרש " ספר החינוך" (מצווה ס"ט), את מצוות כבוד הדיינים והאיסור לקללם:

"להסיר מעל הדיינין את יראת הנדון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו"

כאמור, ענין זה, של פיחות בהלכות דרך ארץ כלפי דיינים, כבר העסיק את קדמונינו.

וכך כתב רבינו יהודה (1349-1272), בנו של הראש - (שו"ת זכרון יהודה סי' ע"ט):