מאסר בגין עבירות שבוצעו בתקופת התנאי ירוצה במצטבר למאסר בגין יתרת העונש

השופטת ע' ארבל:

1.        מונחים בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור שעניינם בשאלת פרשנותו של סעיף 20(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001, שזו לשונו:

(ד) הורשע אסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה נוספת שעבר בתקופת התנאי ובוטל שחרורו על-תנאי, יישא את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי לפני ובמצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו בשל העבירה הנוספת.

           השאלה שבמוקדו של הערעור - האם יש לפרש הסעיף כך שליתרת תקופת המאסר שעל האסיר לשאת בשל ביטול השחרור על תנאי (להלן: יתרת העונש) תצטבר רק תקופת המאסר בגין הרשעתו בעבירה שהביאה לביטול שחרורו על תנאי, כטענת המערער בע"פ 4654/03 (להלן: המערער), או שמא יש לפרש הסעיף כך שליתרת העונש יצטברו גם מאסרים בגין עבירות אחרות שביצע האסיר בתקופת התנאי, כטענת המשיבה בע"פ 4654/03 (להלן: המשיבה או המדינה)?

רקעם של דברים

2.        המערער, שריצה עונש מאסר בגין הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין ובריחה ממשמורת חוקית (ת.פ. (חיפה) 297/99), שוחרר שחרור מוקדם על תנאי מיום 8.11.01 ועד ליום 3.3.03 (להלן:  תקופת התנאי). ביום 13.9.02 נעצר המערער בגין חשד לביצוע עבירת רצח ונעצר עד תום ההליכים נגדו.

           מספר חודשים לאחר מכן, ביום 2.2.03, נגזר על המערער עונש של שלושה חודשי מאסר בגין הרשעתו בעבירות תעבורה שביצע במהלך תקופת התנאי (ת.פ. 31190/02). בעקבות הרשעתו בעבירות התעבורה הגישה המשיבה ביום 4.3.03 בקשה לביטול שחרורו על תנאי של המערער וביום 13.3.03, ביטלה ועדת השחרורים, בהסכמת המערער, את שחרורו על תנאי. ימים מספר לאחר מכן, ביום 19.3.03, הורשע המערער, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ת.פ. (חיפה) 435/02), שבוצעו בתקופת התנאי. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) קיבל את הסדר הטיעון בין הצדדים וגזר על המערער עונש של 11 שנות מאסר ועוד 2 חודשי מאסר מיום מעצרו, מתוכם ירצה 10 שנים ו- 2 חודשים במאסר בפועל ואילו שנת מאסר נוספת תהא על תנאי, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 24 חודשים ממועד שחרורו ממאסר עבירה מהעבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות פיזית מסוג פשע. בטיעוניה לעונש לא ביקשה באת כוח המשיבה שעונש המאסר ירוצה במצטבר לעונש המאסר שהמערער ריצה כבר אותה עת.

           המערער הגיש ערעור לבית משפט זה כנגד חומרת העונש שהושת עליו בת.פ. (חיפה) 435/02, כאשר טענתו העיקרית הינה כי לאחר שנגזר דינו הוברר לו כי יהא עליו לרצות מאסר של 11 שנים ו- 6 חודשים בפועל, מאחר שלעמדת המשיבה עונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה מצטבר לתקופת התנאי שבוטלה.

           במקביל להגשת הערעור, התקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' טל) דיון בעתירת אסיר שהגיש המערער ואשר עניינה אף הוא בחישוב תקופת המאסר שלו (עע"א 2271/04). בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה לאחר שמצא כי הפרשנות שמציע המערער להוראת סעיף 20(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר (להלן: החוק), ולפיה התקופה שעל אסיר לרצות בגין ביטול שחרורו על תנאי מצטברת אך ורק למאסר שהוטל עליו עקב הרשעתו בעבירה בגינה בוטל השחרור המותנה אך אין היא מצטברת לכל עונש מאסר אחר שיוטל עליו בגין ביצוע עבירות בתקופת שחרורו על תנאי, תואמת את לשון הסעיף ואת כוונת מנסחיו. בית המשפט המחוזי ציין, כי הוא מודע לכך שקבלת פרשנותו של המערער תביא לכך שהוא ירצה את תקופת המאסר בגין ביטול שחרורו על תנאי במצטבר לתקופת המאסר הקצרה בגין ההרשעה בעבירות תעבורה, אך בחופף לעונש המאסר הממושך שהוטל עליו בגין ההרשעה בהריגה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, מצב אבסורדי זה הוא תוצאת העובדה שהמשיבה לא העמידה את בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של המערער בת.פ. 435/02 על כך שהוא מרצה עונש מאסר בגין ביטול שחרורו על תנאי ממאסר קודם ובגין הרשעה חדשה, ועתרה להטיל עליו עונש מאסר החל מיום מעצרו באותו תיק, מועד שקדם להחלטה על ביטול השחרור על תנאי.

           לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעתירה, נעתר בית המשפט העליון לבקשת המערער למחוק את ערעורו, מאחר שההכרעה בעתירה והשאלה שעמדה במוקד הערעור חד הן. אלא, שעל החלטת בית המשפט המחוזי בעע"א 2271/04 הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה וביקשה שזו תידון במאוחד עם הערעור שהגיש המערער. לנוכח האמור ביקש המערער להשיב על כנו את הליך הערעור שהוגש על ידו ובית משפט זה נעתר לבקשתו.

           מאחר שזה היה מהלך הדברים, נפתח, שלא כמנהגנו, בטיעוני המשיבה ורק לאחר מכן נעבור לטיעוני המערער, אשר מגיב בטיעוניו גם לטענות המשיבה.

טענות הצדדים

3.        המדינה מבקשת ליתן לה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בהתאם להוראת סעיף 25(ה) לחוק. לטענתה, מדובר בסוגיה עקרונית וכללית שטרם הוכרעה ואשר יש לה השלכה על מספר בלתי מבוטל של מקרים דומים.

           לגופו של עניין, טוענת המדינה כי פרשנותו הראויה של סעיף 20(ד) לחוק הינה כי יתרת העונש תבוא לפני ובמצטבר לכל תקופת מאסר אשר נגזרה על האסיר בגין ביצוע עבירות במהלך תקופת התנאי. המשיבה רואה בהסדר שבסעיף 20(ד) לחוק הסדר קוגנטי שאין בידם של הצדדים להתנות עליו ואין בידו של בית המשפט "לעקפו" ועל כן סבורה היא כי הענקת שיקול דעת בעניין חפיפת התקופות לבית המשפט, מקום שהמחוקק לא מצא לעשות כן, חותרת תחת מהות הסעיף. המשיבה מציינת, כי לצורך הפעלת סעיף 20(ד) נדרשים שני יסודות מצטברים: ביצוע עבירה על ידי האסיר במהלך תקופת התנאי וכן ביטול השחרור על תנאי, כאשר אין בסעיף דרישה לקשר סיבתי בין שני היסודות. הויתור על דרישת הקשר הסיבתי, דרישה שהייתה קיימת בהסדר החוקי בעניין זה בעבר, מצביע לדבריה על כך שתכלית הסעיף הינה הרתעה מפני כל הפרה במהלך תקופת התנאי.

           לטענת המשיבה, הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לסעיף 20(ד) לחוק חותרת תחת תכליתו של הסעיף להרתיע אסירים ששוחררו שחרור מוקדם על תנאי מלחזור לסורם עם השחרור ולסכן את שלום הציבור. תכלית זו תושג אך ורק אם תתקבל פרשנות המשיבה, המבטיחה כי האסיר ישלים את ריצוי עונשו במלואו לאחר ביטול שחרורו על תנאי בגין עבירה שביצע. את טענותיה תומכת המשיבה בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית שלו ובתכלית החקיקה, כפי שהיא רואה אותה. עוד היא טוענת, כי בהתנגשות שבין הוראת סעיף 20(ד) לחוק לבין הוראת סעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) שעניינה מאסר חופף, גוברת הוראת סעיף 20(ד) לחוק בהיותה הוראה ספציפית ומאוחרת.

           המשיבה טוענת כי יש להבחין הבחן היטב בין השיקולים שמביא בית המשפט בחשבון בעת גזירת עונשו של נאשם לבין השיקולים המובאים בחשבון בעת שנבחנת שאלת ביטולה של פריבילגיה של שחרור על תנאי. לטעמה, פרשנותו של בית המשפט המחוזי פותחת פתח לשרירותיות ולמקריות הנובעות ממועד גילוין של העבירות הנוספות שביצע האסיר במהלך תקופת התנאי וממועד ההרשעה בהן ומאפשרות לאסיר לכוון את עניינו כך שירצה את יתרת העונש במצטבר לתקופת המאסר הנמוכה ביותר שהוטלה עליו בגין עבירות שביצע בתקופת התנאי, ובאופן זה להביא לידי כך שירצה תקופת מאסר כוללת קצרה יותר. יתרה מכך, פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 20(ד) לחוק מובילה, לשיטת המשיבה, לכך שהאסיר יורתע מלבצע עבירה אחת בלבד בתקופת התנאי תחת שיורתע מביצוע כל עבירה.

           בסופם של דברים טוענת המשיבה כי המערער הוא שהסתיר את ההחלטה בדבר ביטול שחרורו על תנאי מבית המשפט ואין לו אלא להלין על עצמו על הדרך בה בחר להתנהל.

4.        המערער טוען, כי הסכים לעריכת הסדר הטיעון מתוך הנחה כי תקופת המאסר עליה הוסכם - עשר שנים ושני חודשים - תהא תקופת המאסר המרבית שיהא עליו לרצות אם יאומץ ההסדר על ידי בית המשפט, כפי שאכן קרה. רק לאחר מתן גזר הדין התחוור לו כי יהא עליו לרצות עונש מאסר בפועל ממושך יותר. לטענתו, לא היה נותן את הסכמתו להסדר הטיעון לו ידע שיהא עליו לרצות תקופת מאסר נוספת, מצטברת לעונש.

           המערער מוסיף, כי הצטברות יתרת עונשו לתקופת המאסר שנגזרה עליו בת.פ. 435/02, לאחר שכבר בוטל שחרורו המותנה, מנוגדת להוראת סעיף 20(ד) לחוק. לטענתו, לשון הסעיף ברורה ולפיה יתרת העונש צריכה להצטבר לעונש שהוטל עליו באותו תיק שבגינו בוטל השחרור על-תנאי. דהיינו, "העבירה הנוספת" בה מדבר הסעיף הינה העבירה שעבר האסיר בתקופת התנאי ובגינה בוטל שחרורו. בעניינו, מדובר בהרשעה בעבירות התעבורה. פרשנות זו, גורס המערער, תואמת את משמעות התיבה "עבירה נוספת" המופיעה ביתר סעיפי המשנה של סעיף 20 לחוק ובדברי חקיקה אחרים והיא עדיפה גם בשים לב להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין.