מאור נ' לשכת עורכי הדין חיפה

פסק דין

כללי

1.לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולי ש' וואנו – אב"ד, עו"ד אביתר גושן ועו"ד עודה טועמה), בתיק בד"א 99/09, מיום 1.3.10, בגדרו נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (עו"ד עופר אטיאס – אב"ד, עו"ד רוטר אביבה ועו"ד יצחק ריינפלד), בתיק ב"פ 47/09, מיום 1.9.09, להוציאו מלשכת עורכי הדין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.המערער הגיש בשמם של אלמנה וילדיה (להלן: "הזוכים"), בכללם שלוש קטינות, תביעה נגד מבטח, בסדר דין מקוצר, לתשלום דמי ביטוח בגין מותו של בעלה. בקשת המבטח למתן רשות להתגונן נדחתה, כך גם ערעורו על אותה החלטה. בנסיבות אלו, ביום 7.5.97 ניתן פסק-דין, בגדרו חויב המבטח לשלם לזוכים סכומי כסף שנקבעו. בתוך כך, היה על המערער לפתוח חשבון על שם כל אחת מן הקטינות שבין הזוכים, ולהפקיד בו את הסכום בו זכתה אותה קטינה. בחשבונות אלו היה עליו לרשום הערה, כי לא תעשה בכספים המופקדים כל פעולה ללא אישור בית המשפט, לפני הגיע בעלת החשבון לגיל 18.

3.ביום 7.7.97, קיבל המערער לידיו המחאה לפקודתו, בסך של 313,765 ₪, שכלל את הפיצוי המלא לזוכים, ולמחרת היום הפקידו לזכות חשבונו, כאשר באותה שעה היה ביתרת חובה בסך 128,938.41 ₪. ביום 9.7.07 העביר הבנק, על-פי הוראת המערער, סכום של 250,500 ₪ מחשבונו לחשבון על שם אשתו, שהתנהל באותו סניף. המערער לא עדכן את הזוכים כי ניתן פסק הדין בעניינם, ורק לאחר פנייה למבטח, בשנת 1999, התחוור להם כי הלה כבר קיבל את ההמחאה כשנה וחצי קודם לכן. בנסיבות אלו הוגשה נגד המערער תלונה במשטרה, הליך אזרחי נוהל נגדו בסדר דין מקוצר, זאת על-ידי עורך דין שהזוכים שכרו שירותיו, הלה לא התגונן במסגרתו, ולפיכך, ביום 4.5.99 ניתן נגדו פסק-דין, בגדרו חויב לשלם לאלמנה סך של 677,764.80 ₪. ביום 16.5.99 העביר המערער לבא-כוחם של הזוכים המחאה בנקאית על-סך 350,000 ₪, שבסופו של יום, הביאה לסיום הסכסוך האזרחי האמור.

4.במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, ולאחר שמיעת ראיות הצדדים, הורשע המערער בביצוע העבירות הבאות: גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק בעונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וכן הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, נגזרו על המערער 9 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים. שני הצדדים ערעורו על פסק הדין: המערער – על עצם הרשעתו בדין; והמדינה – על קולת העונש דלעיל. והנה, בפסק הדין נתקבל ערעור המדינה, באופן שעונשו של המערער הועמד על שנת מאסר בפועל, תוך שהמאסר המותנה נותר על כנו (ראו: ת"פ 5914/01 מדינת ישראל נ' אליהו מאיר, הכרעת דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט ר' חרסונסקי), מיום 30.9.03, כמו גם גזר הדין, מיום 26.11.03; ע"פ 3718/03 מאור מרקוביץ אליהו נ' מדינת ישראל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' ברלינר – אב"ד, י' דר וע' גרשון), מיום 4.3.04).

5.בין לבין, ביום 2.11.03, לאחר שהורשע בדין הפלילי על-ידי בית משפט השלום בחיפה, הגיש המשיב בקשה להשעייתו הזמנית של המערער משורות הלשכה, בהתאם לסעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "החוק"). במסגרת הדיון בבקשה סוכם בין הצדדים, כי השעייתו הזמנית של המערער משורות הלשכה תיכנס לתוקפה לכל המאוחר ביום 1.3.04 (בד"מ 89/03). והנה, המערער ריצה את עונש המאסר שהושת עליו על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ושוחרר בראשית שנת 2005. משפגה תקופת ההשעיה הזמנית, שב המערער לעיסוקו כעורך דין פעיל. ביום 19.5.09 הגיש המשיב בקשה לבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, לפי סעיף 75 לחוק, להרחקת המערער משורות הלשכה.

החלטת בית הדין המחוזי

6.בהחלטתו מיום 1.9.09, קבע בית הדין המחוזי כלהלן:

"אין אנו סבורים כי המשיב (המערער) יכול ורשאי להיבנות ממחדלו של המבקש (המשיב) בכל הקשור לפרק הזמן שחלף ממועד סיום ההליכים הפליליים נגדו, שנת 2004 או לכל המאוחר מיום סיום ריצוי עונשו (תחילת שנת 2005) ועד מועד הגשת הבקשה לפי סעיף 75 לחוק הלשכה (שנת 2009). נהפוך הוא, אנו סבורים שהמשיב (המערער) דווקא זכה מן ההפקר בכך שבמשך 4 שנים לפחות (12 שנים מיום ביצוע העבירה), הוא המשיך לפעול כעורך דין, מבלי שהציבור יזכה להגנה הראויה מפני אנשים שכמוהו. מי שזכאי ורשאי לבוא בטרוניה עם ב"כ המבקש (המשיב) הוא הציבור הרחב בכללותו וציבור עו"ד בפרט, על כך שמחדליו אפשרו למשיב (למערער) להמשיך לפעול כעו"ד כשעל כתפיו רובצת הרשעה בעובדות שיש עמן קלון ובנסיבות החמורות ביותר אשר בהן יכול עו"ד לחטוא והוא עיכוב ושליחת יד בכספי לקוחותיו".

7.בתוך כך נקבע, כי במקרים כגון דא מן הדין להטיל עונשים כבדים של השעיה והוצאה מלשכת עורכי הדין, כל שכן בהתחשב בתוצאות ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו של המערער. זאת ועוד: בנסיבות העניין אף אין לערער על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהליכים הפליליים, בגינם הורשע המערער בעבירות שיש עמן קלון. בית הדין הוסיף וקבע, כי נסיבותיו האישיות של המערער אינן מצדיקות הקלה בעונשו, מה גם שבגיל 78 – המאוחר מגיל הפרישה – הוצאתו מהלשכה אינה בגדר סנקציה בלתי מידתית. משכך, נעתר בית הדין לבקשת המשיב וגזר כאמור על המערער עונש של הוצאה מהלשכה. לסיום נקבע, כי העונש ייכנס לתוקפו ביום 15.10.09.

פסק דינו של בית הדין הארצי

8.בפסק דינו של בית הדין הארצי נדונו תחילה טענותיו של המערער לפסלות, כמו גם בקשתו להעתקת מקום השיפוט ממחוז חיפה למחוז אחר, שנדחו מחוסר עילה (ראו: סעיפים 20-24 לפסק הדין). לעניין הקלון שדבק בעבירות שביצע המערער קבע בית הדין הארצי, כי "הקלון נובע בראש ובראשונה מהעבירות בהן הורשע המערער, ובהיעדר ממצאים סותרים... נפל במעשיו של המערער קלון חמור" (סעיפים 35-36 לפסק הדין). באשר לטענת השיהוי של המערער, אבחן בית הדין הארצי את נסיבות המקרה דנן מנסיבותיה של פרשת חרמון (ראו: על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, פ"ד נח(4) 55; להלן: "פרשת חרמון"), בגדרה נתקבלה טענת שיהוי בהליך משמעתי לפי סעיף 75 לחוק. בתוך כך נבחנו שלושת יסודותיה של טענת השיהוי: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק.

9.והנה, אם בפרשת חרמון המדובר היה בשיהוי סובייקטיבי בן 12 שנים, הרי שכאן לפנינו כ-5 שנות שיהוי בלבד; ביחס לשיהוי האובייקטיבי יודגש, כי המערער דווקא יצא נשכר ממחדלו של המשיב, כאשר זכה לתקופה של לפחות ארבע שנות עבודה כעורך דין פעיל, חלף היותו מושעה משורות הלשכה; ולבסוף – ובניגוד לפרשת חרמון, "המערער לא ויתר על רשיונו (הגם שהתחייב לעשות כן) והיה חבר פעיל בשורות הלשכה עד להשעייתו ע"י בית הדין קמא ביום 15.10.09. גם בקשותיו החוזרות ונשנות לעכב את ביצוע השעייתו מלמדות כמאה עדים כי בכוונתו לשוב ולעסוק במקצוע עריכת הדין, אם נתיר לו לעשות כן" (סעיף 44 לפסק הדין). בנסיבות אלו, קבע בית הדין הארצי כלהלן:

"ההליך המשמעתי שנוקט המשיב כנגד המערער אינו תיאורטי ואינו מיותר כלל... משמעותה היחידה של קבלת טענת השיהוי שבפי המערער הינה סיכול תכלית הדין המשמעתי וגרימת נזק לתדמית המקצוע... ההליך המשמעתי הוא שמונע מהמערער לשוב ולעסוק במקצוע עריכת הדין, ומגשים בכך את תכלית החוק ואת האינטרס החשוב ביותר של הדין המשמעתי – שמירה על רמת המקצוע, ושמם הטוב של עורכי הדין".

(שם)

10.משכך, בסופו של יום נקבע, כי החלטת המשיב לנהל ההליך המשמעתי כנגד המערער סבירה, זאת למרות שיש מקום להצטער של השיהוי הממושך שבצדו. הערעור, אפוא, נדחה.

תמצית טענות המערער

11.לדידו של המערער, נוכח השיהוי המשמעותי בפתיחת ההליך המשמעתי, משחלפו כתריסר שנים ממועד ביצוע העבירות בגינן הורשע בפלילים, מאז לא הורשע בדין משמעתי או פלילי, עקב גילו המתקדם ומצבו הרפואי, מן הצדק להחיל על המקרה דנן דין שיהוי, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד: המערער לא ברח עם כספי הזוכים מעבר לים, הוא שעדכנם בדבר מתן פסק הדין לטובתם, אף אם באיחור פדה את חובו כלפיהם. לסברתו, על בית המשפט להתעלם מהתחייבותו לוותר על חידוש רישיונו לעסוק במקצוע עריכת הדין, שכן הנושא כלל לא הועלה על-ידי הצדדים (לעניין זה הצהיר המערער לפרוטוקול, במהלך הדיון בבקשה להשעייתו באופן זמני, מיום 16.11.03, כי "אם הכרעת הדין של ביהמ"ש תעמוד בעינה גם לאחר הערעור שאגיש אני מודיע, כי אחסוך את זמנו של ביה"ד ושל הלשכה ואני מצדי אוותר על חידוש רשיון עוה"ד"). בנוסף הדגיש, כי אי דיוקים לרוב נפלו בפסק הדין (ראו: סעיף 10 להודעת הערעור).